בתים דו משפחתיים הם מחזה נפוץ בהרחבות החדשות בקיבוצים ובמושבים. היתרון הגדול שלהם הוא ניצול מטבי של הקרקע: בגלל שהם דבוקים זה לזה, שטח הגינה מסביב הוא אופטימלי, בייחוד אם המגרש אינו גדול.
שיטת התכנון שלהם בדרך כלל פשוטה. האדריכל משרטט "מראה" של תוכנית אחת, כך שבעצם מדובר בבית משוכפל, חסר ייחוד. לא כך שני הדו משפחתיים שמוצגים בכתבה. שניהם נבנו בטבעון, שניהם הוזמנו בשביל אחים, ושניהם נבנו על מגרשים ארוכים, משופעים ומאתגרים. התוצאה, שעליה חתומים האדריכלים שחר לולב ועודד רוזנקיאר (so architecture), שונה מהדגם הדו-משפחתי המוכר, כך שלכל אחד מארבעת הבתים תכנון אחר לגמרי.
ב"דו" אחד גרים אח ואחות, שניהם מהנדסי היי טק ולכל אחד מהם שלושה ילדים. בשני גרים שני אחים, איש היי טק ובעל חברה לציוד רפואי, שלכל אחד מהם שני ילדים (והוריהם גרים במבנה ותיק בקצה השני של המגרש המשפחתי). "אנחנו מקבלים הרבה פניות ממשפחות שרוצות לבנות את חייהן יחד ולחלוק את שגרת היום יום", מספר לולב. "זה מקרב ומאפשר עזרה הדדית – אם זה הורים וילדים, או אחים. יוצא לנו להתעסק בארכיטקטורה משפחתית לא מעט".
>> אח ואחות שחולקים דירה משופצת בתל אביב
בנוסף לניצול טוב יותר של המגרש ותכנון חצר אופטימלית, הוא מציין שבניית דו משפחתי נוחה יותר גם מבחינת עלויות הבנייה: "יש איגום משאבים לקידום התהליכים מול הרשויות, וקל יותר להתמקח עם הספקים. כוח הקנייה גדול יותר. אנשים לא אוהבים את זה כי הם לא רוצים להיות צמודים לשכנים, אבל אם זו משפחה והיחסים טובים, יש בכך יתרון".
לפי ההגדרה החוקית, דו משפחתי הוא בית שצמוד לשכנו באחד ממרכיביו. הדרך המוכרת והנפוצה היא חזית צמודה, מה שמשאיר לכל בית שלושה כיווני אוויר. אך במקרים של שני הבתים כאן, שיפוע המגרש ואילוץ כמו עץ לשימור איפשרו לחבר בין הבתים בדרכים יצירתיות יותר.
"רצינו להצליח לבנות שני בתים במגרש שמיועד לדו", מסביר לולב. "שטח המגרש, לפי התב"ע, מאפשר לבנות רק בית אחד או דו, והאתגר היה לבנות אותם כך שהם נהנים מהיתרונות של בתי קרקע לא צמודים, כמו ארבעה כיווני אוויר, אור ופרטיות מקסימלית אפשרית". וכך, באחד מחברת בין שני חלקיו חניה מקורה משותפת. בשני יש קיר משותף, אך לא לכל אורך החזית, בזכות הדירוג המפלסי ופטיו שתוכנן במרכז. כל אחד מהבתים נמצא במפלס אחר בגלל שיפוע המגרש, ולכל אחד מהם שתי קומות. "השיפוע גם מסייע לנושא של הפרטיות", אומר לולב. "זה אילוץ אבל גם יתרון".
שניהם עוצבו בסגנון מודרני ובצורות פשוטות מאוד, עם דגש על האור שמשתנה לאורך שעות היום ועל חומרים טבעיים כמו ברזל, עץ, אבן ובטון. "המגרשים הם מאוד מינימאליים, ולא היו לנו אפשרויות לשחק יותר מדי עם הגיאומטריה. אלה בעצם שתי קופסאות. המשחק היה בחללים הפנימיים ובפטיו, בחלונות שבחזיתות. היינו צריכים לייצר את השפה העיצובית של הבית במעט מאוד אמצעים", מסביר לולב.
גם דלת העץ שבולטת ומייחדת את אחד הבתים היא תוצאה של אילוץ: "לא היה לנו כמעט מקום לכניסה, בין היתר בגלל עץ ותיק בחזית שפונה לרחוב. לכן תיכננו כניסה טרפזית שיוצרת קירוי לדלת ועניין ויזואלי, בשפה עכשווית". הדלת תוכננה והוזמנה במיוחד, והיא עשויה מיורופאנלים – לוחות של סיבים פלסטיים שעליהם מודבק פורניר עץ טבעי, עם שכבת הגנה של לקה. הבית הזה מתאפיין גם בחלל כפול בסלון, וזה שמאחוריו נהנה מהפטיו, שאליו נפתחים חדר ההורים ויחידה נפרדת שתוכננה בקומה העליונה.
המגרש השני, שאותו קנו אח ואחות, היה צר, ארוך ותלול. "מנוע התכנון היה עץ אלון ענק באמצע המגרש, שגובהו כ-15 מטרים וקוטרו מטר וחצי", מספר לולב. "השארנו אותו בין שני הבתים, ומיקמנו את החניה המקורה סביבו, באמצע המגרש. ממנה יורדים במדרגות 'רדודות' לבית התחתון, מדרגות שגובהן 12 סנטימטרים וחצי בלבד, כדי לאפשר כניסה נוחה ככל האפשר".
בבית זה, ששייך לאח שבנותיו בוגרות יותר, קומת הכניסה מרכזת את החללים המשותפים ואת יחידת ההורים. חדרי הבנות, שלושתן בגיל ההתבגרות, מוקמו בקומה העליונה, שיש אליה כניסה נפרדת מהחניה. חלל כפול ונדיב מחבר בין שתי הקומות ומדגיש את גרם מדרגות הברזל. "בארבעת הבתים גרם המדרגות דומיננטי מאוד בחלל", אומר לולב. "שימושי ופיסולי כאחד".
- בהכנת הכתבה השתתפה נעמה ריבה.
