1. אחרי 51 שנה
בשנת 2012, עם התחלת העברת ארכיונם המקצועי של האדריכל ארטור גולדרייך (2011-1929) ורעייתו אדריכלית הפנים והמעצבת תמר דה-שליט (2009-1932) למשמרת בארכיון אדריכלות ישראל, נמצאו בתחתית אחת המגירות העמוסות בסטודיו של גולדרייך כמה גיליונות עם שרטוטים וסקיצות שעליהם נראו מקטעים של תוכניות נגרות, שעל חלק מהם נכתב "סודי".
תחילה היה נדמה שהמסמכים נקשרים בפעילותו הפוליטית של גולדרייך, מתנגד משטר האפרטהייד שנאסר בדרום אפריקה בשנת 1963 יחד עם נלסון מנדלה, אולם עם שליפת הגיליונות התברר כי הם נשמרו דווקא על ידי דה-שליט: אלה עדויות נדירות להעמדתו האדריכלית של משפט אייכמן, מהאירועים המעצבים - והמעוצבים, מסתבר - של תודעת זוועות השואה בישראל ובעולם במחצית המאה שעברה.
חלקם של אדריכלים במנגנוני התעמולה וההשמדה של גרמניה הנאצית נחקר וממשיך להיחקר - מאדריכלות הראווה של אלברט שפאר, הארכיטקט של היטלר, ועד לתכנון המצמית של אדריכלות מחנות הריכוז וההריגה. המסמכים מארכיון גולדרייך דה-שליט מגלים את הצד השני של המתרס, שבו אדריכלים ואדריכלי פנים היו מעורבים בתכנון סביבת השיפוט של אדריכלי הזוועה.
2. מחפשים במה הולמת
הכתיבה ההיסטורית על משפט אייכמן כמעט שאינה מתייחסת לסידורי אדריכלות הפנים של הבמה. האזכורים הבנייניים המעטים מתייחסים למקום הפיזי של המשפט ב"בית העם" ובעיקר למהלכים שהביאו לזירוז השלמתו. ללשכת ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, היה תפקיד מרכזי בעיצובו של המשפט.
בספרה "מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן" מתארת ההיסטוריונית חנה יבלונקה את השאלות הלוגיסטיות שהתעוררו סביב כינון המשפט עוד לפני שהתבררה משמעותו ההיסטורית. שאלת מיקומו של המשפט הטרידה את בן-גוריון ואת ראש לשכתו, טדי קולק. לשניים היה ברור שהמשפט יתקיים בירושלים. בספרו "המיליון השביעי" מספר תום שגב שאת בן-גוריון לא עניין כלל אייכמן האיש או עונשו והוא ראה חשיבות רק בעצם קיומו של המשפט ההיסטורי: "לא העונש פה הוא העיקר אלא דווקא המשפט, ודווקא המשפט בירושלים".
קולק החל לחפש אולם מתאים. במעלה רחוב בצלאל עמד אז המבנה הריק של בית העם, מוסד שהתקיים בירושלים מאז תחילת המאה שעברה ונדד בין אתרים שונים בעיר. בשנות הארבעים החלה החברה הכלכלית לפיתוח ירושלים בהקמת מבנה קבע לבית העם, אולם בשנות החמישים, עשור של קליטה וצנע, הופסקה בנייתו והוא נותר ריק על שלדו. "הבנין הבלתי גמור הפך לחורבה" סיפר באוטוביוגרפיה שלו מרדכי איש-שלום, ראש עיריית ירושלים בזמן המשפט.
איש-שלום גייס תרומות לרכישת הבניין עבור העירייה והזמין את האדריכל הירושלמי הצעיר דוד רזניק, שפתח אז את משרדו העצמאי, לתכנן את השלמת המבנה ולהתאימו לצורכי הצגות וקונצרטים. אולם, השלמת הבניין שוב התעכבה בגלל קשיי תקציב. קולק, שעתיד היה לרשת תוך שנים ספורות את איש-שלום בלשכת ראש העירייה, ניצל את ההזדמנות וקשר בין המשפט הקונסנזואלי לבין גיוס המשאבים להשלמת העבודות.
מעבר לצורך המיידי במבנה למשפט אייכמן, קולק הוטרד מכך שעיר הבירה פועלת ללא מרכז תרבות וללא אולם התכנסות והופעות מרכזי: הקמת "בנייני האומה" הושלמה רק ב-1963 ותיאטרון ירושלים בטלביה נחנך רק בתחילת שנות ה-70. אולם הכנסת הישנה ברחוב המלך ג'ורג' היה צר מלהכיל את קהל המשפט, ומשכן הכנסת החדש בגבעת רם היה עדיין בשלבי בנייתו המוקדמים. ביוני 1960 כתב איש-שלום לקולק: "האולם נאה ומשוכלל ל-800 מקומות שניתן להגדילם בשעת הצורך ל-900. באולם תוקם במה שתותאם לצרכי המשפט. באולם כל סידורי האקוסטיקה, חימום, מיזוג אוויר והשירותים הנדרשים". הוא התחייב לגייס את המשאבים ולהשלים את הבניין עד אוקטובר אותה שנה.
3. כאן תועלה דרמה היסטורית עזה
"בבנין חדש ונאה, הבנוי אבני שיש לבן מחוטבות, עתיד היה להתכנס באותו יום בית משפט לשפוט אדם על פשעים שלא היו דוגמתם בתולדות אנוש", כתב המשפטן גדעון האוזנר, התובע מטעם מדינת ישראל. בפתח ספרו "משפט אייכמן בירושלים", הוא התייחס לבניין שאיכלס את המשפט: "מאחורי חזית של שיש ואבן מבהיקים, באולם רחב-ידיים שהותקן לשמש כבית-משפט ושצויד באביזרים הדרושים, עמדה להיפרש באותו יום יריעת אימים של משטר הדיכוי הנאצי על כל רשעותו. מי שבא באותו יום אביב בשערי בית העם (...) השופטים ועורכי הדין, קהל הצופים והעדים, המשקיפים ושליחי עיתונות מכל פינות תבל - ידע כי תועלה כאן דרמה היסטורית עזה. אך איש לא חזה מראש את גודל הזעזוע שיחוללו הגילויים שעמדו למלא את חלל האולם הזה, ומכאן יציפו את העולם".
הפילוסופית היהודייה חנה ארנדט, שסיקרה את המשפט למגזין "ניו יורקר", הסתייגה מהרטוריקה של האוזנר, שאותה חשבה לגרנדיוזית ולראוותנית. בספרה "אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע" קשרה ארנדט בין הרטוריקה הזו לעיצוב הבמה: "מי שתיכנן את האודיטוריום הזה בבניין החדש של בית העם חשב על תיאטרון, מלא בתזמורת ויציעים, עם קדמת במה ובמה, ועם דלתות צדדיות לכניסת השחקנים. אכן, בית המשפט הזה אינו מקום רע למשפט הראווה שהגה דוד בן-גוריון כאשר החליט לחטוף את אייכמן בארגנטינה ולהביאו למשפט בירושלים. בן גוריון, המכונה בצדק אדריכל המדינה, נותר מנהל הבמה הסמוי של ההליכים".
4. תפאורה של בית משפט ארעי
במונחים של טרגדיה, משפט אייכמן היה הקתרזיס הפומבי של 11 חודשי למידה וחקירה בחדרי החדרים של "לשכה 06", יחידת המשטרה שהוקמה לשם הכנת תיק הראיות נגד אייכמן מרגע הבאתו לישראל. מרון ודה שליט תיכננו תפאורה של בית משפט ארעי, על במת מופעים שנחנכה בדרמה שכל תיאטרון יכול לייחל לה.
העיצוב נטול-העיצוב שלהם היה קיצוני בצמצומו והתאפיין במערך פונקציונלי של משטחי עץ מהוקצעים וענייניים, עשויים בעבודת נגרות בלי שמץ מניירות מודרניסטיות. מעט צילומי הצבע שתיעדו את המשפט מגלים את חיפוי שטח הבמה בשטיח אדמדם. קשה שלא לחשוב עליו כעל מרכיב תפאורתי סמלי להתבוססות בתיאורי הדם שנשפכו מעל הבמה בתשעת חודשי המשפט.
בתוכנית האדריכלית של הבמה בולט קו המבט הדמיוני, הנמתח מתא העדות - שאליו עלו במהלך המשפט יותר ממאה עדים ועדות - אל תא הנאשם משני קצות הבמה. קו המבט שבין הרוצח לבין הקורבן, עין מול עין, מחוזק על ידי מחוות תכנון אלכסונית שקבעו מרון ודה-שליט בשני התאים, ושכמעט אינה מורגשת במבט החזיתי-השגור על המשפט - אלא רק במבט-העל של תוכנית הנגרות.
הסקיצות מלמדות, כי לסידור התאים בשני קצות הבמה קדמו התלבטויות, באחת מהן הופנה תא העדות דווקא לעבר בימת השופטים המוגבהת, ולא לעבר הנאשם.
ואז החל המשפט:
גדעון האוזנר: ''במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים'' (דקה 1:32)
5. האדריכלים לא דיברו על זה
רק מסמכי ארכיון אחרים שממתינים עדיין לחשיפתם יוכלו אולי לשפוך אור על הלבטים ועל תכנונה הסופי של הבמה. מרון ודה-שליט, העדים המרכזיים ללבטי התכנון בהתאם להוראותיו של בן גוריון, "מנהל הבמה", כבר אינם. דה-שליט הלכה לעולמה ב-2009, מרון כעבור שלוש שנים, סמוך לגילוי השרטוטים. ילדיהם זוכרים פרטים מועטים על נסיבות העבודה הזו. האדריכל עמוס גולדרייך, בנם של דה-שליט וגולדרייך שהעביר את עיזבונם המקצועי לארכיון, מספר שאמו לא הרבתה לדבר על מעורבותה בפרויקט הזה. "היא רק דיברה על כך שזה היה סודי ביותר ושאסור היה לה לדבר על שום היבט של הפרויקט", הוא נזכר.
ילדיו של מרון, בהם האדריכלית אסנת מרון-סברנסקי, ידעו על מעורבותו במשפט אבל מספרים שלמרות היותו אחד מאדריכלי הפנים הפעילים בירושלים בשנות ה-50 וה-60, הוא מעולם לא תר אחר פרסום. ממילא, על תכנון משפט אייכמן לא הרבה לדבר ואת רוב ארכיונו המקצועי השליך במו ידיו, אולי מתוך התנגדות מודרניסטית לעיסוק במה שכבר נעשה.
מרון, יליד ברלין, עלה לארץ ולמד ב"בצלאל". לאחר שלחם במלחמת העולם השנייה, העלה ניצולי שואה מאירופה ואף הספיק לפקד על פלוגת גזרת נוטרדם בקרבות לשחרור ירושלים במלחמת השחרור, פתח משרד לגרפיקה שימושית ואדריכלות פנים בירושלים ובסוף שנות ה-50 נמנה בין מקימי איפדו (IPDO) - המשרד לעיצוב המוצר בישראל, ששכן בקומה האחרונה של בית מעריב לשעבר בתל אביב.
דה-שליט הייתה בת למשפחת דה-שליט, ממייסדי העיר הרצליה, אחות למדען הגרעין עמוס דה-שליט ולאיש המודיעין מאיר דה-שליט. בשנות ה-50 למדה אמנות ואדריכלות פנים בלונדון ועם שובה לישראל בסוף אותו עשור החלה לעבוד במשרדו של מרון, שכבר קנה לו מוניטין מקצועי ותיכנן בין היתר לשכות שרים ומשרדים ממשלתיים רבים. ב-1960 הגיעה למשרדו הפנייה לתכנון בית המשפט הזמני של משפט אייכמן. מרון ודה-שליט המשיכו, אחרי עבודתם המשותפת הזו, בקריירה משגשגת שנמשכה עד שנות ה-90, כל אחד בנפרד.
>> עיון ראשון: כך עוצב המותג הנאצי
>> התהילה והחורבן: על האדריכלים היהודים בגרמניה>> דילמת השימור של אושוויץ
>> ניצול השואה שהיה לאדריכל: סלו הרשמן נזכר
