בישראל רגילים להזניח את מרכזי הערים ולהסתפק בחידוש מדרכות ובגיזום עצים, אבל בערים כמו מונטריאול דואגים לא רק לתחזוקה גבוהה במיוחד של מרכז העיר, אלא גם מחפשים דרך להעניק חוויה חדשה לתושבים ולתיירים שחוזרים לבקר. איך עושים את זה?במקרה הזה, מספרת האדריכלית מריאן שרבונו, הרעיון היה להקים ביתן מופשט באתר מרכזי וידוע במונטריאול, "במטרה להעניק למבקרים נקודת מבט חדשה על מקום עירוני ותיק וידוע". העירייה הזמינה את הביתן, שנקרא Tisse Métis Égal (פירוש השם בתרגום חופשי: מרקם מעורב ושווה) מקבוצת האדריכלים הצעירה PLUX.5 שהקימה
אותו בקיץ במרכז העיר – ודאגה לפרק אותו בסוף הקיץ.
בראיון דואר אלקטרוני עם שרבונו, חברת קבוצת PLUX.5, היא מספרת כי המבנה המופשט נועד ליצור "סוג של משחק שהייה או הפסקה בעיר". לכן, "ההיבטים החשובים ביותר היו הנצפות והאטרקטיביות של הביתן, במטרה למשוך מבקרים לבוא ולראות מה יש לו להציע". הקמת המיצב באזור ההיסטורי של מונטריאול, שהוקמה ב-1642 כמושבה צרפתית וצועדת בצמרת הערים עם איכות החיים הגבוהה בעולם, נערכה לרגל שנת היובל לפתיחתם של גני רפורד (Reford Gardens). הם היו במקור גנים פרטיים של אחת ממשפחות החלוצים שהקימו את העיר, ובאמצע המאה ה-20 בחרה המשפחה להעניק את הגנים לציבור - תהליך הפוך מזה שמתרחש בישראל, שבה משפחות עשירות מעדיפות דווקא להפריט את המרחב הציבורי, בעזרת הרשויות. מקרים יוצאי דופן הם גני הברון בזכרון יעקב ומוזיאון ראלי בקיסריה, שפתוחים לציבור הרחב ללא תשלום למרות היותם שטח פרטי.
מכל מקום, קבוצת האדריכלים בחרה להציב מבנה בולט ושונה מסביבתו המיושנת, על משבצת דשא השוכנת בין מבנים היסטוריים שמאכלסים כיום מרכזי תרבות, מוזיאונים וממשל. "רצינו מדרגות רחבות שצופות על הנוף ומאפשרות מבט אחר על מונטריאול הוותיקה, באמצעות פילטר שונה בגוון ורוד בהיר", מסבירה שרבונו. "כך ניתנת לאנשים ההזדמנות לחוות את המרחב העירוני מנקודת מבט אחרת מזו שלה הם רגילים במציאות היומיומית". הקמת הביתן באתר היסטורי רגיש לא הייתה נטולת מגבלות. כך, לדוגמה, כשהביאו לכיכר את לבני הבטון ושאר חומרי הבנייה, היה חשש שמדרגות האבן הרחבות שמקיפות את הביתן ייפגעו. "נהג המשאית נאלץ לנסוע על המדרגות ממש עד לאתר עצמו כדי לפרוק את החומרים", מספרת האדריכלית, "וכל הצוות עצר את נשימתו".
הנכנסים לביתן פגשו מדרגות רחבות, שהובילו למפלס הגבוה בכמעט 2.5 מטרים מעל למפלס הקרקע, כדי לתצפת החוצה. אלא שבמקום מרפסת פתוחה, כוסו הפתחים בפילטרים ורדרדים שנועדו לסנן את מרבית הצבעים, ולמעשה לצבוע מחדש את הנוף העירוני שנשקף. ממדיו הצנועים, צבעו הוורדרד והמשולשים הקבועים בקירותיו ומשמשים כפתחי חלונות הדגישו את המבנה על רקע הדשא הירוק ומבני הראווה המקיפים אותו, ששימשו במקור כמשכנן של משפחות החברה הגבוהה של העיר. המחווה לבתיהם של החלוצים התבטאה גם בפתחים המשולשים, שמצטטים את החגורות שלבשו אותם חלוצים בקוויבק. החגורות, שנקראו Ceinture fleche, נוצרו בטכניקה מסורתית של אריגה ושימשו לייעודים שונים לחלוטין: למשוך סירות קטנות, להדק את מעילי הפרווה לגוף, וגם כדי להתהדר בהן. "זה היה מוצר יפה, צבעוני ושימושי", אומרת שרבונו. "הצורות הזוויתיות שמופיעות באותן חגורות נתנו לנו את ההשראה לדפוס המשולשים הצבעוני המופיע בחזיתות המבנה, כך שהפרויקט הוא מחווה למסורת ולחפץ הקשור לזיכרון הקולקטיבי שלנו".
במקום אטרקציה זולה בסגנון יובל המבולבל או מופע זיקוקים, שאפשר למצוא בכל קניון, נוצר כאן מוקד משיכה מפתיע שהדגיש את האופי הייחודי של המקום וחידש את החוויה העירונית לכל הגילאים – בחינם. הפעולה הקטנה שיצרה הקבוצה מצטרפת להתערבויות דומות שמתרחשות בקצב גדל בתחום העיצוב העירוני בעולם. "עיצוב עירוני הוא בסיס משמעותי לעבודתנו, משום שהוא מקיים את רוב הפרויקטים האדריכליים ומשלים את מערך היחסים שלהם לסביבה", מציינת שרבונו.
לא מדובר ביצירת מופת בלתי נשכחת, אבל עצם הכוונה להתערב במרחב, לשבור את השגרה ולהעניק למקום פרשנות חדשה תוך שימוש באמצעים פשוטים וזולים יחסית, הוא הישג. לתשומת לבם של בכירי הרשויות המקומיות ופקידי התרבות בישראל.
קבוצת PLUX.5 (אטיין ברנייר, אוליבר בורגוס, מריאן שארבונו, ז'אן-ברונו מוריסט וז'אן-פיליפ סוסייר) מורכבת מבוגרי בית הספר לאדריכלות באוניברסיטת לאוול, המתמקדים בעשייתם המשותפת במיצבים שמטרתם לטשטש את הגבולות בין נוף, עירוניות, אמנות, מדיה ואדריכלות. הביתן הוקם בתמיכת גני רפורד (Reford Gardens) והמוזיאון ההיסטורי של מונטריאול.
