קצת יותר משנה אחרי שדלתות ההאנגר הקטן במתחם יד חרוצים, שבו פעל מועדון הבלוק בגרסתו הראשונה, נסגרו בפעם האחרונה, קיבלנו בחזרה בית. בית, מלה טעונה במיוחד בימים אלה. אסתכן בלהישמע אסקפיסטית, אבל אעשה זאת בכל זאת: מגיע לנו בית כזה. מכל פינה במשכן החדש במעבה התחנה המרכזית ניכר שהמקום הזה תוכנן ועוצב על ידי אנשים שחיים, נושמים ומסניפים חיי לילה, ולכן חשבו על הכל - עד הפרט האחרון.
זה מתחיל באלמנטים המרכזיים: סאונד. לא, עוד קודם, זה מתחיל במוזיקה – והייחוד של הבלוק הוא קודם כל בתפריט המוזיקלי שהוא מציע, שעיקרו ליין מסיבות ההאוס והטכנו האיכותי LEGENDS, שהפך אותו לבית של אלפי בליינים תל אביבים ולמרכז לייבוא סדיר של די.ג'ייז מיתולוגיים. אבל המוזיקה הזו מקבלת את החלל, האקוסטיקה ותשומת הלב שכל כך חסרה לה בכל כך הרבה מועדונים בארץ.
אם מערכת ההגברה של הבלוק המקורי זכתה לקומפלימנטים מצד די.ג'ייז שניגנו עליה והוכתרה כאחת הטובות בעולם, הרי שהסאונד בבלוק החדש כמעט גרם לי לבכות. אם אנשי הבלוק מחפשים השלמת הכנסה צדדית, אני ממליצה בחום לקיים בבקרים קייטנת סאונד לסאונדמנים הישראלים, שלעתים קרובות אחראים לפיגועי תופת בעור התוף שלנו. תוסיפו לזה תאורה מחושבת, מדויקת, כזו שפוגעת בדיוק במקומות הנכונים, ולא ספוטים רנדומאליים בחסות תוכנה מצ'וקמקת.
במקום ריח מרלבורו אדום, ניחוח בדין כחול
אבל לא רק המוזיקה מקבלת את הכבוד הראוי לה. הבחירה למקם את עמדת הדי.ג'יי במרכז הרחבה, מוגבהת רק מעט - ראש או שניים מעל הקהל - הופכת את האווירה לייחודית כל כך. במקום די.ג'יי שמשקיף על הקהל, נוצרת מסיבה שבטית סביבו והוא חלק ממנה. הרחבה עצמה מוקפת מסדרונות שמאפשרים להגיע מכל נקודה במועדון לכל נקודה אחרת בלי לחצות את הרחבה עצמה – עניין שיכול להיות לא פשוט בכלל כשמדדים על עקבים אחרי כמה דרינקים, או עם דרינק ביד בדרך חזרה מהבר.
וגם כאשר רוצים להגיע לבר, לא צריך לנדוד דרך חומת בליינים מיוזעים ולעשות חיקויים של נדיה קומנצ'י בניסיון ללכוד את תשומת ליבו של הברמן, כי יש בבלוק שלושה ברים: אחד במבואת הכניסה, שמאחוריו תלויים פוסטרים של מסיבות שהתקיימו כאן, שני וקומפקטי יותר ברחבה, ושלישי בלאונג' העישון, שאני יכולה רק לברך את אנשי הבלוק על ההחלטה לכבד את החוק וגם להקפיד עליו, ולא רק למראית עין, ולשגר מעשנים, גם בשש בבוקר, ללאונג' הייעודי. באותו מקום, אגב, נמצאת גם מכונת סיגריות לנוחיות המעשנים, כדי שלא יצטרכו לשנורר או לנטוש את המסיבה כדי לצאת לצוד ניקוטין בפיצוצייה הקרובה.
אני יכולה להמשיך ולספר כמה מרענן לחזור ממסיבה עם בגדים בריח בדין כחול ולא מרלבורו אדום. כמה מרענן לא להזיע את כל הוודקה שזה עתה סיימת לשתות, בזכות מיזוג אוויר אימתני. כמה מרענן להגיע למועדון שיש בו למעלה מ-15 תאי שירותים ולא להתייבש בתור רבע שעה, ואז גם למצוא בפנים נייר טואלט בכל שלב במסיבה, ואפילו את המצרך הנדיר למדי במועדונים– מנעול.
אבל בימים כאלה, של מלחמה על הבית, כיף לדעת שיש גם בית כזה שאפשר לברוח אליו בכל סוף שבוע, ולפחות לכמה שעות להרגיש כאילו אנחנו בניו יורק, או בברלין, ועוד במרחק נסיעה בקו 5 מהבית (או במרחק מונית שירות מהבית שלכם, היכן שהוא לא יהיה בארץ).
>> איך הפכו חלל כושל בתחנה המרכזית החדשה והשנואה של תל אביב למועדון שעולים אליו לרגל, ובלי אדריכל? על עיצוב הבלוק
