בפריז, גם הייאוש במטרו יותר נוח

שלא כמו בלונדון, בווינה או באיסטנבול, שם נחנכו מערכות הרכבת התחתית עוד במאה ה-19, הקו הראשון של המטרו הפריזאי הושק רק בשנתה האחרונה: 1900. באיחור אופנתי, המטרו הפריזאי - שהושק באותה שנה שבה נחנך מגדל האייפל האגדי - נבנה כמערכת מסועפת ויעילה, העושה שימוש בחידושי הטכנולוגיה האחרונים, ואיך לא, מנצל בתבונה את המרחב העיצובי שלו. הפריזאים השכילו להבין שבעירם היפה יש משמעות גם למרחב התת-קרקעי, ושמן הראוי לתת לו את הכבוד הראוי.

האמון על מלאכת עיצוב התחנות היה הקטור גימאר, אדריכל-העל של פריז, שהשאיר בה את רשמי האר-נובו העזים שהפכו כמעט לשמה הנרדף. הסגנון של שערי תחנות המטרו, שעורר לא מעט מחלוקות בזמנו, הוא היום אחד מסמליה הבולטים של עיר האורות.

אך עם כל הכבוד לעמודי הברזל הירוקים ולעיטורי האר-נובו הגאוניים של גימאר, ויש כבוד, הרי שפנים-התחנות מעניין אותנו הרבה יותר. המרחב הציבורי העשיר הזה, שמיליוני פריזאים נכנסים ויוצאים ממנו ואליו מדי יום, הוא אולי השטח המשפיע ביותר על תודעתם. קירות התחנות תוכננו מראש כך שמודעות פרסומת יוכלו להיתלות עליהם (קפיטליזם, מישהו?), הריצוף הותאם לתאורה הפלואורסנטית (בכל זאת, אקולוגיים), ולבני הקיר צופו בפורמייקה מבריקה כדי שחס וחלילה לא ייתפס בהן פחם המכונות ולכלוך עוברי האורח. פיספסנו משהו? אה, כן, הכיסאות.

פאסון שקט ומחלחל

עושה רושם שכיסאות המטרו הם האחרונים שנלקחו בחשבון בתוך התעשייה המורכבת הזאת. הם נטועים עמוק כל כך בתודעה החזותית של העוברים והשבים במסלולי הרכבת התחתית, עד שאפשר בקלות להתעלם מהם, אלא שהנוכחות שלהם לא באמת מאפשרת לעשות את זה. בחוסר אחידותם - יהיה זה בצבע, בצורה או בחומר - כיסאות המטרו שומרים תמיד על איזה פאסון שקט ומחלחל.

הם מתהדרים בעיצוב יומיומי פשוט מחד, אך נועז ומבודח מאידך: קורצים למשתנות ציבוריות ולספסלי רחוב, מחניפים לריהוט משרדי, מדמים עצמם לכורסאות של חדרי הפסיכולוגים, כיסאות ברים, מושבי אולמות ספורט ובעצם מה לא? אשרי הפריזאים, שאפילו פרטים שוליים כמו מושבי המתנה בתחנות המטרו מספקים להם עיצוב כה משובח.