החזרה של פרופ' דן אריאלי לרווקות מורגשת בדירתו בלב תל אביב. שולחן האוכל, שסביבו נוהגת משפחה להתקבץ לארוחה, הפך כולו לשולחן עבודה; המטבח מכוסה בכאוס של בקבוקים, בכלים, בספרים ובמה לא; בחדר השינה הסמוך מיטה סתורה, ועליה מונח מחשב נייד. למרגלותיה בגדי שינה קצרים שהושלכו לרצפה, כנראה באותו בוקר. הקירות חשופים, עירומים מתמונות משפחתיות ומפרטים אישיים. טלוויזיה אין.
לעומת כל אלה, הסלון מסודר להפליא, אולי מפני שהוא פחות שמיש מהשאר. בכוננית הספרים בסלון מונחים בעיקר כתביו רבי-המכר של בעל הבית, שיצאו לאור במגוון שפות. אריאלי, פרופ' לכלכלה התנהגותית, מבחין בתמיהה של העיתונאי, ומסביר ש"הם מתנות שאני נותן לאחרים ואני לא באמת קורא אותם".
חמישה ימים בחודש. ואז הגיעה הקורונה
במבט שני, מבצבצים על המדפים גם ספרים שכתבו אחרים. בין אם הם מעידים על טעמו הספרותי של מי שהתמנה לאחרונה ליועץ מיוחד של שר החינוך יואב גלנט, ובין אם מדובר במתנות שקיבל בעצמו, נמצאים כאן "גינת בר" המלבב מאת מאיר שלו, "ההיסטוריה של ההוצאות להורג" (נושא פחות מלבב) מאת קובי חוברה, ומקבץ הסיפורים הנוגע ללב "הדרך הנכונה", שאותו כתב נעם כנפו, שמת בהיותו בן 14 בלבד. "כמעט הכל אני קורא באינטרנט", מודה בעל הבית.
שני ילדיו וגרושתו חיים בארצות הברית, ו"הדירה הזו היא בשביל חמישה ימים בחודש", מציג אריאלי את אורח חייו. "יש לי דירה בדרהאם בצפון קרוליינה ושם אני נמצא יותר". עכשיו, בימי קורונה, חלוקת הזמנים הזו כמובן אינה בתוקף.
"אף פעם לא גרתי בתל אביב", הוא ממשיך ומספר, באחר הצהריים של אמצע שבוע, כשאנו מתארחים בדירתו ברחוב מזא"ה. "בצעירותי גרתי ברמת השרון, אבל היה נראה לי רעיון טוב לגור בעיר. רציתי לגור קרוב למשרד בשדרות רוטשילד, קרוב לאחותי שגרה לא רחוק מפה וגם חיפשתי מקום שאמא שלי שגרה בקיסריה תוכל לבוא לגור בו מדי פעם". ההתארחות שלה בדירתו מדי פעם התקיימה עד הקורונה, וכשהיה נוחת בארץ, היה פוגש את אמו בדירה ו"היה נחמד להיפגש ולשתות קפה בבוקר".
היתרון בעיר: הכל במרחק הליכה, לא חייבים רכב
בסצנת בתי הקפה המקומית הוא כבר השתלב. תוכלו למצוא אותו בשני בתי קפה סמוכים (51 ברחוב אחד העם, ו"רגע" שהשתכן בקפה "תמר" המנוח ברחוב שינקין), שם כבר מצא חברים לשיחה. "אני לא מסתובב מספיק", הוא אומר, "אבל כשאני יוצא לריצה, אז אני יורד את כל הדרך במזא"ה עד לטיילת ומשם ממשיך ליפו".
החיים בתל אביב מושכים את אריאלי, שבשנים האחרונות הפך לדמות פופולרית ומתוקשרת במדינות רבות (קשה להימלט מכתבה עליו או איתו מדי שבוע), ולאדם שרבים מבקשים להתייעץ בו. "אני אוהב את החיות של העיר, את האנרגיה שיש לאנשים, את האנרגיה של יצירה. אתה פוגש אנשים שעושים דברים ויש תחושה שאפשר לעשות דברים ביחד. אני אוהב לראות אנשים מתווכחים, ואתה מרגיש כאן חי ואופטימי", הוא אומר בהתלהבות.
טלטלת הקורונה מעוררת דיונים עכשוויים על מקומה של העיר לעומת הפרבר והכפר, ואת האפשרות שהערים ייחלשו ויאבדו את ההגמוניה. אריאלי סבור שהיתרון המשמעותי בסביבה העירונית הוא האפשרות להשיג הכל במרחק הליכה, תוך שחרור מהמכונית הפרטית. הוא לא מוצא ניכור בסביבה האנושית, בניגוד לביקורת הסטנדרטית על החיים העירוניים, ומתאר פסיפס אנושי ותחושה של שייכות.
עד פרוץ הסגר, הספיק אריאלי ללכת להופעות ולשמוע הרצאות. בנמל הוא שמע הרצאה על תרבות צרפת, וב"זאפה" היה בהופעות של שלומי שבן, אריאל זילבר ואבי סינגולדה. הוא מעורב במתרחש בסביבה. עוקב אחרי ההודעות בקבוצת הווטסאפ של הבניין שלו, ומודע למאבק התושבים לפתוח את מגדל המים ההיסטורי הסמוך – זה שהעירייה סגרה בלחץ השכנים מפרויקט היוקרה הסמוך, שהפריע להם שאנשים מסתובבים מתחת למרפסותיהם.
הנה הסיפור המקומם של המגדל ממול. לחצו על התמונה:
דיאלוג בין תל אביב לצפון קרוליינה
אריאלי גר בבניין שנחנך ב-1932 באחד הרחובות הוותיקים בעיר, שרבים מבתיו ההיסטוריים והמיוחדים נשמרו (בהם "בית אנגל" בפינת שדרות רוטשילד, שהיה הבניין הראשון על עמודים בעיר ובישראל בכלל). האדריכל היה יוסף ברלין, מבכירי האדריכלים באותה תקופה, שכמה מבתי המגורים שלו, שמחופים בלבני סיליקט, נמצאים בשכונה. בעשור הקודם עבר הבניין הזה חידוש והוספת קומות, בתכנון האדריכל חגי תמיר, ללא חפירת חניון שתפגע בחזותו ובעצים בחצרו. הדיירים מטפחים את ביתם וגינתם, כך שנדמה שהשיפוץ טרי ונגמר לא מכבר.
השיפוץ הוסיף מעלית פנימית, אבל כאן מומלץ לטפס במדרגות ולא רק כדי לשמור על כושר. חדר המדרגות שטוף אור שמש, החודר מבעד למסך זכוכית המלווה את העולים והיורדים לכל גובה הבניין, ויוצר חוויה מיוחדת שהאדריכלים של ימינו שכחו מזמן. שתי דירות בקומה, ולכל דירה ארבעה כיווני אוויר. הודות לחלונות רבים ורחבים במיוחד שנקבעו בכל דירה, בדומה לחדר המדרגות, מוארות הדירות היטב לכל אורך שעות היום באור טבעי נעים וטוב.
לצורך עיצוב הדירה, ששטחה כ-130 מטרים רבועים, שכר אריאלי את שירותיה של האדריכלית רבקה כרמי. "אנחנו קרובי משפחה רחוקים", הוא מגלה. "עם יעל, הבת של עדה כרמי-מלמד (גיסתה של רבקה, מ"י) עשיתי סרט תיעודי על רמאות (Honesty: The Truth About Lies, מ"י). אנחנו מדברים הרבה, וכשרציתי לשפץ את הדירה, אז יעל המליצה על רבקה - ועדה אישרה", הוא מוסיף בחיוך.
כרמי ממשיכה את המשרד שייסד בעלה המנוח, האדריכל רם כרמי, שהיה חתן פרס ישראל ונחשב לאחד מבכירי האדריכלים שפעלו בישראל, ולבטח הנועז והפראי שבהם. היא ממשיכה ללוות פרויקטים שהתחיל בעלה, גם אם פרויקט הדגל – בית ראש הממשלה בגבעת רם - עבר למשרדה של אחותו, עדה כרמי-מלמד, מי שזכתה בעצמה בפרס ישראל.
את עיצוביה רגילה כרמי להתאים ללקוח, אלא שאת אריאלי היא מצאה מוכן היטב כדי לכוון אותה לפי רצונותיו. "לא היה לי כזה לקוח", היא מספרת, בעודנו יושבים בסלון. אריאלי ישב בפינת האוכל עם שני אורחים, ומדי פעם הגיח אלינו כדי לענות על שאלות, לא לפני ששלף מהמקרר גלידה כדי לכבד את אורחיו בהפסקה שנכפתה עליהם.
דיאלוג העיצוב התרחש בין תל אביב לצפון קרוליינה, כשהשניים מגשרים על המרחק במיילים ובמסרונים. בכל ביקור של אריאלי בארץ, הם קבעו להיפגש בדירה בשעה שבע בבוקר, "לפגישות קצרות ותכליתיות", לדברי כרמי. "הוא ידע בדיוק מה הצרכים שלו ומה הוא רוצה - משהו מינימליסטי ומדויק. הוא ידע לקרוא את התוכניות ולהגיב באופן ענייני". אריאלי מוסיף ש"הדירה המקורית הייתה שונה לגמרי. השירותים והחדרים היו בגדלים אחרים, וכשהתחלנו גילינו שיש אילוצים".
רצה דלתות מטבח בהשראת מונדריאן, הסתפק באפורים
החלק הציבורי תופס את עיקר השטח. חדר כפול בגודלו נמתח לאורך החזית לרחוב, ובו נמצאים המטבח ופינת האוכל. זו האחרונה משמשת כאמור כפינת עבודה, וממנה יש יציאה למרפסת המשקיפה על הרחוב. "למרות שהמרפסת מאוד קטנה טוב לי שיש אותה, כי נעים לי לשבת בה ולשתות את הקפה של הבוקר או לשבת בה עם חברים בערב", אומר הדייר.
המטבח מתוצרת מותג היוקרה "בולטהאופ" מורכב מסוללת ארונות ומכשירים (כולל מכונת כביסה) צמודים לקיר, ואי עבודה במרכז החלל. "בהתחלה רציתי משהו עם הרבה צבעים, כמו מונדריאן", נזכר אריאלי בדלתות המטבח שרצה בהתחלה. כרמי מיקדה אותו להחלטה על מגוון – אבל של אפורים בלבד.
במרכז הדירה, את מחצית מהשטח תופס הסלון שמכיל שתי ספות וכורסה. זה המקום היחיד בדירה שאפשר למצוא בו תמונה ממוסגרת; היא מונחת על הרצפה, נשענת על הקיר. "זה שאין כלום על הקירות זה בגלל שאני אוהב דברים נקיים, ואם אני שם משהו אז רק אחרי הרבה זמן", מסביר אריאלי, "כי לוקח לי זמן להחליט".
החלק השני של מרכז הדירה כולל כוננית אוורירית שלא חוסמת את המבט, וחדר רחצה. במקור היו קירות שהפרידו בין החדרים, אבל אריאלי רצה "כמה שיותר פתוח, אפילו יותר ממה שעכשיו".
החלק השלישי פונה לעורף הבניין, וכולל שני חדרי שינה שלכל אחד מהם צמוד חדר רחצה. חדר שינה אחד משמש את אמו של אריאלי ואורחים אחרים, עם מיטה גדולה שמשתלבת בבליטה בחזית העטופה בזכוכית ויוצרת נישה. בחדר השני, הקטן יותר, נם בעל הבית. כשרכש את הדירה, התלהב אריאלי מהתקרה הגבוהה ודמיין קומת גלריה קטנה שאליה יטפס בסוף היום. "כשהייתי קטן תמיד רציתי לישון בלופט", הוא נזכר. "בסוף הבנו שחייב לעבור שם צינור שלא יכולנו להזיז, ונצטרך להנמיך את התקרה".
הכניסה לכל החדרים היא מבעד לדלתות הזזה, ובדומה לארונות האחסון בדירה, ניכרת בהן עבודת נגרות באיכות גבוהה המשתלבת בקיר (הנגר הוא ארז קדם ממעלה אדומים), כך שבקלות ניתן לטעות בהם כהמשך רציף של הקיר.
רבקה כרמי, שההקפדה על ריהוט ונגרות משובחים מאפיינים את עבודתה, מספרת: "ניסינו שהמעטפת תהיה נקייה ולבנה, שכל הריהוט יהיה מצומצם וצמוד לקירות, ושנקודות הצבע היחידות יהיו עץ אלון טבעי". גופי התאורה הם כדורים לבנים, שמשתלבים בכל חדר והולמים את העיצוב הכולל. מי שבחרה אותם היא מעצבת התאורה טלי אריאלי, אחותו של דן.
דן, על מה לדעתך אפשר לוותר כשבאים לתכנן דירה?
"אפשר לוותר על חניה, אבל התמזל מזלי ואני מחנה אצל השכנים - בבניין הזה אין חניות. אני ויתרתי על שירותי אורחים, כי החלטתי שאם אני מוכן שמישהו יבוא לבקר אותי, אז אני גם מוכן שהוא ישתין באותו מקום".
גם על וילונות הוא ויתר, אבל האור המסמא בחוץ שינה את דעתו. בזמן הביקור שלנו בדירה, הגיעה תופרת למדוד את הפתחים כדי להתקין וילונות בחדר השינה.
מה הדבר שהכי חשוב לאדם בבית?
"התחושה של השייכות. מה שהכי חשוב בבית זה להרגיש נינוחות. הנקודה היא שיש בחיים הרבה לחץ ומהירות, ולכן צריך מקום שבו מרגישים נינוחים. הדבר השני שחשוב בבית הוא לעשות את אותם דברים במגוון של מקומות. אני למשל עובד על הספה, במטבח ועל שולחן האוכל. אני אוהב שקט - גם לעבודה וגם לשינה".
מתי אתה מתכנן לשוב לבית בצפון קרוליינה?
"אני לא יודע מתי האוניברסיטה תיפתח. באתי לעזור למדינה בתקופת הקורונה. יש לי פה את חברת 'קיימא' שבה אני שותף, ואנחנו עוזרים למשרד החינוך. אחד הדברים שקרו בקורונה הוא שגילינו שדברים פרחו במקומות שבהם הייתה אוטונומיה לילדים, למורים ולמנהלים. 30 ילדים בכיתה אפשר להכריח ללמוד, אבל ב'זום' יותר קשה. לכן התפקיד של האוטונומיה התרחב, אז חשבנו שזו הזדמנות להכניס אוטונומיה לתוך החינוך, ושר החינוך מנסה להתניע את המהלך".
דווקא שר החינוך הנוכחי, שרוב ימיו היה איש צבא, חותר לאוטונומיה?
"בצבא יש גבולות ספציפיים לאנשים, אבל יש גמישות ללוחמים והם יורים לפי החלטתם. יש אמנם הוראות כלליות, אבל עדיין יש חופש פעולה. אבל זה לא לעניין להשוות בין תלמידים לחיילים".
גאון מחשבים, חולה בניוון שרירים, בנו למשפחתו בית חלומות. היכנסו לראות:
