סוף להזנחה: חיים חדשים לבית אנגל, שהרים את ת''א על עמודים

האדריכלים גידי בר אוריין, אמנון בר אור והיזם מתי דב מנצלים את הדקות האחרונות לפני תחילת הסיור עם ערוץ האדריכלות של Xnet בבית אנגל, כדי לקבל החלטה עיצובית: היכן למקם את 21 תיבות הדואר. גם פרט שולי כזה אינו יכול להיעשות כלאחר יד, כשמדובר בבניין הזה.

אחרי ארבע שנים, נשלמות בימים אלה עבודות השימור והשיפוץ בבניין הבוהק בלובנו בפינת שדרות רוטשילד ורחוב מזא"ה בתל אביב, שמשקיף על הקיוסק הפופולרי והתחבורה הרוחשת. בשבועות הקרובים ישלימו את עבודתם גם מעצבי הפנים והאדריכלים, שאותם שכרו הרוכשים החדשים לסגנן את דירותיהם, ואט אט תחזור "מכונת המגורים" התל אביבית של האדריכל זאב רכטר לפעול, כשהיא מותאמת לצרכים של ימינו, 85 שנה אחרי שיצאה לדרך.

"זו הזדמנות להנגיש לציבור יצירה די ייחודית בעולם", סבור גידי בר אוריין, שמשרדו הופקד על הפרויקט בשיתוף משרד האדריכלים של אמנון בר אור וטל גזית. "לדעתי", הוא מוסיף, "בית אנגל של רכטר הוא בניין המגורים הטוב בתל אביב. יש בו כל מה שאנחנו מחפשים היום בבניינים: דינמיות, תחושה של ריחוף וחללים ציבוריים אמיתיים. לא סתם איזו קופסה עם חדר מדרגות ומעלית, אלא מבנה עם היררכיה של כניסות, יציאות ואגפים. ניגשנו לתהליך השימור בחרדת קודש - כמה שפחות לגעת וכמה שיותר להפוך אותו למודרני, מבלי לפגוע ברעיונות ובחזות".

שרה אנגל רצתה להשכיר

ואמנם, מדובר באבן דרך אדריכלית בהתפתחות בנייני המגורים בעיר העברית הראשונה, ובאחד מסמלי הארכיטקטורה המודרנית בארץ ישראל. בית אנגל התחיל כרעיון של שרה אנגל, יזמית יהודייה שעלתה מאנגליה וביקשה לבנות בית מגורים איכותי להשכרה. אז, כמו היום, הביקוש הגבוה לדיור בשכירות הניב הכנסה נאה מאוד ליזמים.

רכטר, שרק חזר מלימודי אדריכלות בפריז, קיבל עליו ב-1933 את תכנון בניין המגורים התלת-קומתי בקרן הרחובות, מה שהתגלה לימים כ"עובדה שקבעה את מקומו בהיסטוריה של הארכיטקטורה בארץ", כהגדרתו של רן שחורי בספרו "זאב רכטר". חדשנותו של המבנה בימים ההם אולי נראית היום מופלגת, אך לא באותם ימים: היה זה בניין המגורים הראשון בתל אביב, ובארץ כולה, שהורם על גבי קומת עמודים מפולשת. רכטר רצה "להרים את העיר על עמודים", כהגדרתו של שחורי, ולהרחיק את הדיירים ממבטיהם של עוברי האורח הפוסעים בשדרה.

בר אור, שחקר וכתב את תיק התיעוד לשימור המבנה, מציין ש"רכטר נלחם יחד אדריכלי התקופה ("חוג הארכיטקטים") כדי שהרשויות שיאשרו לו את קומת העמודים. אחרי שהשתכנעו וראו את התוצאה, התבקשו כלל האדריכלים לבנות כך את תל אביב". סגנון הבנייה החדשני סיפק פתרונות מקומיים לבעיות תכנון בעיר החדשה, שסבלה ממיעוט גינות ציבוריות, ואומץ במהרה כאב-טיפוס של בניין מגורים בתל אביב.

רכטר נאבק בעירייה כדי לקבל אישור לקומה על עמודים(צילום: גדעון לוין)

הכניסה המחודשת. כתובת יוקרתית בשעתו, גם היום(צילום: גדעון לוין)

גיאומטריה קוביסטית, טיפול פלסטי בחזיתות עם הפתחים האופקיים, ומשחקיות של אור וצל ללא פירוטכניקה מתאמצת(צילום: גדעון לוין)

קומת העמודים איפשרה, למעשה, גינה רציפה וגדולה יותר לבניין. "הטיפולוגיה הזו היא למעשה אידאולוגיה אורבנית-חברתית", סבור האדריכל אמנון רכטר, נכדו של זאב רכטר. "הבניין לא מתחיל מקומת הקרקע, אלא מהקומה הראשונה. קומת הקרקע המפולשת מייצרת חלל חצי-ציבורי חצי-פרטי, שמהווה חיבור בין הרחוב לבין הפרטיות של הדירה. זו נקודת מפגש ומקום לאינטראקציה חברתית בין המשפחות שגרות בבניין, ופעם נוספת בין אותן משפחות לעיר".

לה קורבוזיה בתל אביב

בשונה מבנייני המגורים האקלקטיים המקושטים שנבנו עד אותם שנים בתל אביב (שנות ה-20), "בית אנגל" הוא הראשון שתוכנן על טהרת עקרונותיו המודרניסטיים של לה קורבוזיה, אבי האדריכלות המודרניסטית. "זאב רכטר פגש את לה קורבוזיה פעם אחת באחד מבתי הקפה של פריז, שבהם נהגו להתרכז האמנים – ה'כסית של פריז' - וסיפר שהוא לא היה נחמד במיוחד", מספר אמנון רכטר. "לא היה ביניהם חיבור אינטלקטואלי או חברי, ויחד עם זאת ללה-קורבוזיה הייתה השפעה עצומה על דור האדריכלים באותה תקופה, ביניהם רכטר. צריך לקחת בחשבון שזאב רכטר עבד באותה התקופה בבית חרושת למטוסים - סוג המפעלים שמהם קיבלו אדריכלי המודרניזם השראה".

(צילום: גדעון לוין)

בכך תרם רכטר, יחד עם קבוצת אדריכלים צעירים שחזרו לארץ באותן שנים לאחר שלמדו אדריכלות באירופה וגם הספיקו לעבוד בה, ליישום עקרונות הסגנון הבינלאומי בתל אביב ("באוהאוס", כפי שהוא מכונה לפעמים בטעות) תוך התאמה לתנאים ולאקלים המקומיים. כך החלה להיווסד "העיר הלבנה" של תל אביב שמושתתת על בטון, לבני סיליקט וטיח מסוידים לבן.

למרות המינימליזם החומרי שאפיין אותו, היה בית אנגל לאחד ממבני המגורים האיכותיים והיפים בעיר: הגיאומטריה הקוביסטית, הטיפול הפלסטי בחזיתות בעלות הפתחים האופקיים, ומשחקיות של אור וצל ללא פירוטכניקה מתאמצת. רכטר התאים את העקרונות המיובאים מהיבשת הישנה לאקלים הים תיכוני: "חלונות הסרט" של לה קורבוזיה עברו אדפטציה, כדי להתאים לאור השמש החזק ולחום הכבד השורר בארץ, ולכן צומצם מפתחם ונבנו סביבם מנסרות בטון הבולטות מהם לאורך כל החזית, באופן שמצל ומדגיש את האופקיות.

כולם גילו את המרפסת

צורת הבניין אינה ח' סטנדרטית עם זוויות ישרות, אלא משחק א-סימטרי שהתאים לקו המגרש ולרחוב; בשילוב קומת העמודים, ההעמדה של הבניין סייעה בזרימת האוויר מן הים לדירות ולגינה המשותפת.

שלושה בניינים מחוברים בהתאמה לקו המגרש ולרחוב, בתצורת ח' לא סימטרית. חלוקת הדירות נשמרה כמעט במלואה גם כעת, למעט כמה דירות שנוספו בגג ובפרטר(תוכנית: באדיבות ד״ר צבי אלחייני, ארכיון אדריכלות ישראל)

מאותה בריזה נהנו הדיירים גם במרפסות, שנבנו לחלק מהדירות ובהן חרכים המסייעים לכניסת האוויר לבתיהם. המרפסות שחרגו מקו הבניין ופנו לרחוב ולגן הפנימי המשותף הפכו במהרה להרבה יותר מפרט עיצובי; הן תפסו מקום בחיי החברה, כאפשרות לארח ולבלות את שעות הפנאי. ההצלחה שלהן הובילה מן הסתם את האדריכל להוסיף – שלוש שנים לאחר גמר הפרויקט – מרפסות לכל הדירות.

ח' לא סטנדרטית, שכאן רואים שתיים מצלעותיה(צילום: גדעון לוין)

צמרות העצים של שדרות רוטשילד במבט מקומת הגג(צילום: גדעון לוין)

אחד משני הפנטהאוזים עדיין לא נמכר(צילום: גדעון לוין)

הזדמנות לראות אדריכלות משובחת שעברה שימור מוקפד(צילום: גדעון לוין)

"אין ספק שהבניין הזה מושפע מלה קורבוזיה", קובע בר-אור, "אין יותר לה קורבוזיה מזה. כל חמשת העקרונות שלו נמצאים פה. אם יש בניין לשימור שמסמן את התרבות שתל אביב רוצה לאמץ לעצמה - זה הבניין. הוא משדר הכל: המיקום הכי טוב והכי יקר, זה סמל לתל אביב".

ואמנם, מלבד רכטר שעבר לגור כאן עם משפחתו הצעירה, משכה הכתובת היוקרתית כמה דיירים בולטים מחוגי התרבות, המדע והשלטון: האחים גבריאל ומקסים שמיר, מהגרפיקאים המשפיעים בשנות הקמת המדינה שעיצבו בין היתר את סמל המדינה והשטרות הראשונים, התגוררו בבית אנגל עם נשותיהם וניהלו ממנו את הסטודיו לגרפיקה שהיה פעיל עד שנות ה- 70; אדיס דה-פיליפ, זמרת הסופרן ומייסדת האופרה הישראלית; משפחת דה שליט - פרופ' עמוס דה שליט, מבכירי המדענים בארץ וממייסדי הפקולטה לפיזיקה במכון ויצמן והקריה למחקר גרעיני בדימונה, והאדריכלית תמר דה-שליט גולדרייך ; ומשפחת דיניץ, עם הבן שמחה דיניץ שלימים כיהן כיו"ר הסוכנות היהודית, ח"כ ומנכ"ל משרד ראש הממשלה.

המקלט ניצח את העמודים

את תחילת ההידרדרות וההזנחה אפשר לסמן כבר בתחילת שנות ה-40, בקושי עשור אחרי הקמת הבניין. קומת העמודים הפתוחה נחסמה בקירות לבני סיליקט, כדי לבנות מקלט לדיירי הבניין מפני הפצצות מלחמת העולם השנייה (מקלט שהפך מאוחר יותר למפקדה בריטית מקומית), וכך נשארה עשרות שנים עד לשיפוץ הנוכחי. סגירת מרפסות, תוספות בנייה, החלפת תריסי העץ הייחודיים בתריסי שלבי פלסטיק, סורגים, הזנחת הגינה הפנימית והמשותפת ובעיקר הזנחת החזיתות הלבנות ותיקוני טיח בצמנט אפור דירדרו את הבניין לשפל עמוק במיוחד.

כך זה נראה במקור(צילום: באדיבות "ארכיון מרכז רכטר לאדריכלות")

וכך ברוב השנים שיבואו(צילום: אמנון בר אור אדריכלים בע"מ)

מרכז הבניין כעת. פרטים שונים, שהאדריכל התכוון אליהם, נחשפו לפתע לעין(צילום: גדעון לוין)

ההכרה באיכותו של בית אנגל כבניין לשימור הופנמה כבר בשנות ה-80, במסגרת תוכנית "לב העיר", אבל הדרך לשם הייתה ארוכה. "הבניין הוגדר ל'שימור א'' (מחמיר)", מספר בר-אור, "אבל אז לא הבינו מה זה שימור, רק סימנו. לא עניין אותם בכלל פיצוי לבעלי הדירות ותמריצים ליזמים. לב העיר הייתה יופי של תוכנית, כולם שיבחו אותה, אבל לשימור היא לא התייחסה".

האופציה הריאלית לשימור הבניין נפתחה מאוחר יותר, אומר גידי בר אוריין, שמשרדו הוכיח הצטיינות יתרה בזכויות בנייה בתל אביב. לדבריו, "תמריצי הבנייה בתוכנית 2650 הקנו זכויות בנייה מתחת לקרקע ואפשרות למכור את זכויות הבנייה לבניין אחר, והפכו את שימור הבניין לכדאי כלכלית".

ועדיין, הניסיונות היזמיים להתניע את התהליך לא צלחו. הם עברו במאמץ ממושך לרכוש את הזכויות על הבניין מיורשים רבים שהתפזרו בתפוצות, וגם מחברות מסחריות ומבנקים. לפני כעשור רכשה חברת "דיגל השקעות ואחזקות" את הבניין במטרה להסב אותו למלון בוטיק, אך זכויות הבנייה המוגבלות במגרש הפכו את העסקה ללא כדאית. רק ב-2010 הרכיב היזם הנוכחי קבוצת רכישה, ופתח במיזם שישאיר את בית אנגל כבניין של 20 דירות וחנות בקומת הקרקע.

בתהליך השיפוץ והשימור, פורקו כל הטלאים והתוספות המאולתרות שכיסו את הבניין במרוצת השנים. כך נחשפו הקבלנים, היזמים והאדריכלים לפרטים ייחודיים שתכנן רכטר, ושנעלמו מן העין במשך עשרות שנים, כגון פרגולת קורות הבטון בקומת הגג המשותפת (הסולריום) שנסגרה לטובת חדר, והמרזבים המקוריים (והמתפקדים) שהוחבאו באלגנטיות בכמה מעמודי הקומה המפולשת, כך שלא יפגמו בחזיתם העגולה מכיוון השדרה.

השימור כלל שחזור של כל פרטי הפרזול המקורי במרפסות, החזרת תריסי הגלילה מעץ לחזיתות, וחידוש המוזאיקה הצבעונית בספי החלון ובחדרי המדרגות. שלושת חדרי המדרגות שוחזרו, והשתמרו בהם פרטי המדרגות הטרומיות התלויות והמעקות המקוריים (כיום נדיר למצוא חדרי מדרגות כה רחבים בבנייני מגורים, משום שהיזמים מעדיפים למקסם את השטח להגדלת הדירות).

פיתוי שהאדריכלים הצליחו לעמוד בו הוא מיקום המעלית החדשה בלבו של גרם המדרגות המהודר. הם לא עשו זאת, וכך השאירו אותו פתוח ומואר. הפתרון: מעלית אחת הותקנה במגרעת שהופקעה מהדירות, ומעלית שנייה הותקנה בנספח חיצוני בעורף הבניין.

אחת הסיבות להתארכות השיפוץ היא בניית חדרי מכונות וחניון רובוטי גדול במיוחד, שיכול להכיל עד 26 מכוניות מתחת לאדמה. הכניסה והיציאה מהחניון נעשות דרך החצר הפנימית. גם החצר נדרשה לשימור, ולכן החניון הרובוטי בנוי בקו הקרקע ואינו גלוי לעין כאשר אינו נפתח ונסגר.

בית שוקק או חסר חיים?

בית אנגל 2019 כבר אינו מתבסס על עקרונות מודרניסטיים וסוציאליסטיים. הגג המשותף שהכיל חדר התעמלות לדיירים המקוריים הוסב לפנטהאוז יוקרתי. למרות "השימור המחמיר", הבית לא נשאר כפי שהיה: הפנטהאוז, וגם שתי דירות חדשות בקומת הפרטר, הם תמריצים שהעירייה העניקה ליזם תמורת השימור. הבשורה הטובה היא שהודות לקורה המודרניסטית שתכנן רכטר סביב גג המבנה, תוספת הבנייה החדשה אינה נראית מהרחוב, וכך אינה פוגעת בחזותו של המבנה ההיסטורי.

85 שנה לאחר שנבנה, בית אנגל מתחיל פרק חדש בחייו, כשהוא בוהק בלובנו כמו בימיו הראשונים ב-1933. הפרוטה מצויה בכיסם של בעלי הדירות החדשים, ואמורה להבטיח שהבניין יישאר צחור גם בעתיד, אל מול הפיקוסים והעטלפים שיכתימו אותו. כבר בחודשים הקרובים יתברר אם הבניין יחזור להיות "מכונת מגורים", כפי שתוכנן, או שיהפוך לעוד בית דירות מפואר בתל אביב, שבו התאורה דולקת רק בסופי שבוע - ובעיקר בחגים.

• אדריכלות: בר אוריין אדריכלים ואמנון בר אור – טל גזית אדריכלים; אדריכלות נוף: רלי דה פריס; יזם: א.מ. אמטיסט - מתי דב ואתי לנגי