התערוכה על מכלול יצירתם של המעצבים ובני הזוג ארטור גולדרייך ותמר דה שליט, שנפתחה לפני כשבועיים במוזיאון הרצליה, היא תערוכה חשובה ואסתטית. חשוב לכתוב על האוסף המוצג בה, ועל הרלוונטיות שלו לימינו. מעניין גם לכתוב על מה שאוצרי התערוכה – צבי אלחייני וטליה דוידי – בחרו שלא להציג, ועל כך בהמשך.
התערוכה מוצגת באולם הגדול והמרכזי של המוזיאון, שהיה בעבר בית יד לבנים של הרצליה. את עיצוב הפנים שלו עשו בזמנו גולדרייך ודה שליט, ולכן חשב אלחייני, מנהל ארכיון אדריכלות ישראל, שזהו המקום המתאים לתערוכה, ופנה למוזיאון בהצעה. פריטי האוסף, שאלחייני קיבל לפני כארבע שנים, מוצגים ב-60 מגירות שחורות שנלקחו מהארכיון שלו ומונחות בערבוביה המדמה את מגוון תחומי יצירתם של בני הזוג, ללא סדר כרונולוגי או היררכיה נושאית.
כך מוצגים זה לצד זה תכשיטי כסף, צעיפים, בדים ושמלות שעיצבה דה שליט; שרטוטים, תמונות ופרספקטיבות של מבנים שתכננו בקיבוצים (מספר חדרי אוכל ומוזיאונים); תוכניות של וילות בכפר שמריהו, סביון, קיסריה והרצליה; מאמרים הקוראים למעורבות פוליטית ולשינוי חברתי; אנדרטאות (ספרייה וחדר הנצחה בקיבוץ ניצנים); תלבושות ותפאורות להצגות (הידועה שבהן היא קינג-קונג, שהוצגה בדרום אפריקה); ועבודות מוכרות של עיצוב פנים – ממלון הילטון בתל אביב ובית ההבראה יערות הכרמל ועד אולם משפטו של אייכמן.
ארטור גולדרייך (1929-2011) היה אמן יליד יוהנסבורג, שעלה ארצה, חזר לדרום אפריקה, פעל במחתרת נגד שלטון האפרטהייד ועיצב את תפאורת אופרת הג'אז קינג-קונג (1959), שהתריסה נגד המשטר. לאחר שנכלא ונגזר עליו עונש מוות, ברח ב-1963 לישראל, בתחפושת של נזיר.
כאן יצר כאמן, מעצב תפאורות, מעצב פנים ומתכנן מבנים קטנים, ובעיקר – מייסד המחלקה לעיצוב סביבתי ותעשייתי בבצלאל, פרופסור שהיה למורה שהטביע חותם עז בתלמידיו. הוא היה מהראשונים שהתייחס לסביבה ולאנשים (ולא רק לפרויקטים ספציפיים) כחלק מלימודי העיצוב, וארגן סיורי שטח במחנות פליטים ובערים היסטוריות ששינו את פניהן במלחמות, כמו יפו וירושלים העתיקה. כמו בדרום אפריקה, גם בישראל הוא לא נרתע ממחאה וביקורת פוליטית.
אלחייני, שהיה מתלמידיו האחרונים, מספר על זיכרון שנחרת בו: באחד התרגילים ביקש גולדרייך מהסטודנטים לעצב צורה מופשטת, ולתת לה שם. זוג סטודנטים קראו לעבודתם מלכודת זבובים. את התגובה אלחייני לא ישכח: "הוא לקח את העבודה והרס אותה לפני כולם, בעודו מכריז 'אצלי בכיתה לא יתכננו מלכודות לבעלי חיים'".
כמי שישב בכלא הדרום אפריקאי והיה חברו של נלסון מנדלה, רגישותו האנושית של גולדרייך הייתה רבה. התערוכה מתייחסת בהרחבה למאבקו באפרטהייד. לצד שרטוט אדריכלי שהכינה דה שליט במסגרת לימודיה, תחת הכותרת ''משרדי אש"ף'', קשה שלא לחשוב על ההקשר המתבקש והרלוונטי לחרמות ה-BDS והמאבק שמתחולל בגבול עזה.
תמר דה שליט, בת זוגו לחיים וליצירה, שנפטרה ב-2009, היא נצר לאחת ממשפחות ה''אצולה'' הישראלית, משפחה מכובדת ועשירה, מבוני העיר הרצליה (ככר דה שליט בהרצליה פיתוח נקראת על שם אביה, משה, שהיה איל נדל"ן). אחיה עמוס היה מבכירי הפיזיקאים בארץ וממקימי הקריה למחקר גרעיני בדימונה. דה שליט למדה אמנות ועיצוב באנגליה בשנות ה-50, שם פגשה את גולדרייך לראשונה. כשחזרה ארצה הייתה שותפה לעיצוב אולם משפטו של אייכמן, במסגרת עבודתה במשרדו של נחום מרון (על הפרטים של עיצוב המשפט אפשר לקרוא כאן).
בהמשך הייתה למעצבת פנים עצמאית, ועבדה בעיקר עם האדריכלים הברוטליסטים נחום זולוטוב ויעקב רכטר. את הבטון הקר והאפור ריככה דה שליט עם חומרים טקסטיליים רכים, קווים מעוגלים וצבעים נעימים וחמים. במקביל עסקה בעיצוב טקסטיל, תלבושות להצגות ואופנה – בעיקר ל''משכית'' (שמלת החתונה שלה עוצבה בהשראת רשת דייגים) – וגם בעיצוב תכשיטים, באמנות ובהוראה.
זו תערוכה על זוג מעצבים שהיו גם זוג בחייהם, ואחת מעבודותיהם החשובות והמשותפות היא עיצוב הפנים של בית יד לבנים בהרצליה, שתכנן רכטר. מאחר שזהו המבנה שבו מוצגת עכשיו התערוכה – שוחזרה במסגרתה פינת ישיבה שהייתה חלק מעיצוב הפנים המקורי, והיא תישאר בשימוש גם לאחר נעילת התערוכה. השרטוטים המקוריים של פינת הישיבה, שאותם אפשר לראות באולם, מראים חלקי העץ מעוגלים, ואילו בשחזור הם ישרים, ללא הקו המעוגל והמרוכך שאפיין את עבודתה של דה שליט.
"לא הצלחנו עם השחזור", מודה אלחייני. "לשחזר כורסה לומדים תוך כדי תנועה. למרות שהיא פשוטה למראה, קשה להגיע לכיפוף המקורי ולחיבורים, עם בעלי המקצוע שיש היום. אבל עמוס רוצה לפתח את זה לקו ריהוט בחברת רהיטים".
עמוס גולדרייך, בנם של בני הזוג ומי שמימן את התערוכה, הוא אדריכל לונדוני מצליח. עבודתו המוכרת ביותר (בשיתוף יעקבס-יניב), שפורסמה כאן ב-Xnet לפני שנתיים וזכתה בפרס WAF, היא מקלט לנשים מוכות במרכז הארץ.
מעניין שהתערוכה, שמציגה מכלול מקצועי עשיר, ססגוני והרפתקני של בני הזוג, אינה עוסקת כלל בחייהם האישיים – כנראה לבקשתו של הבן. שאלות ביוגרפיות, שעשויות לחשוף גם בחירות חיים לא שגרתיות, נשארו פתוחות.
שאלה אחרת שהתשובה לה אינה חד משמעית היא האם גולדרייך היה אדריכל. בוויקיפדיה האנגלית הוא מוגדר כ''צייר אבסטרקט", ואילו בוויקיפדיה העברית הוא גם "אדריכל". אלחייני טוען בתוקף, בראיון שערכתי עימו לרגל פתיחת התערוכה, שגולדרייך היה אדריכל ואפילו בעל תואר שני מלונדון. עם זאת, בטקסט המלווה את התערוכה הוא כותב שגולדרייך למד שנה אחת בטכניון והמשיך ביוהנסבורג, ובשום מקום לא מצוין במפורש באיזה מוסד קיבל הסמכה רשמית.
אדריכל או מעצב פנים? זו שאלה מכרעת בעיני, כי נדיר לראות במוזיאון תערוכות רטרוספקטיביות על עיצוב פנים, בעוד שעולם האדריכלות מתכבד בתערוכה כזו כמעט מדי שנה (כרגע מוצגת תערוכה רטרוספקטיבית על אדריכל אריה שרון במוזיאון תל אביב).
דורה גד, מי שנחשבת למעצבת הפנים הישראלית החשובה ביותר, זכתה לתערוכה במוזיאון תל אביב ב-1994, וזו הייתה פחות או יותר התערוכה הראשונה והאחרונה שהציגה רטרוספקטיבה על מעצב פנים ישראלי באחד ממוזיאוני ישראל הגדולים. אפילו במוזיאון העיצוב בחולון לא הוצגה תערוכה על עיצוב פנים מאז הקמתו. האוסף של גד נמצא במכללה למינהל בראשון לציון, ולא בארכיון מוזיאוני או ציבורי מוכר. כל אלה מצביעים על מעמדו הנחות של המקצוע, וחוסר העניין שמוצאים בו האוצרים.
חשיבותה של התערוכה בהענקת חותמת מוזיאלית למקצוע עיצוב הפנים, בחשיפתו לציבור הרחב ובהכללתו במחקר התרבות האדריכלית והעיצובית המקומית, שנמצא עדיין בחיתוליו. לכן גם משמח לשמוע שעם סיום התערוכה ייצא לאור ספר מאמרים מקיף על עבודתם של השניים, שיהווה נדבך חשוב בתיעוד ההיסטוריה של האדריכלות והעיצוב המקומיים.
- איפה: מוזיאון הרצליה.
- מתי: עד 17 בנובמבר 2018.
