פרופ' ארטור גולדרייך - אדריכל, אמן, מעצב פנים, מעצב תעשייתי ומורה – הלך אתמול (שלישי) לעולמו. הוא ייסד באקדמיה "בצלאל" בירושלים את המחלקה לעיצוב סביבתי ותעשייתי, שהתפתחה לשתי מחלקות – אדריכלות ועיצוב תעשייתי – שזכו למוניטין בינלאומי. גולדרייך, יליד יוהנסבורג, עלה בגיל 19 מדרום אפריקה והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות כלוחם בפלמ"ח. בתום המלחמה הצטרף לקיבוץ מעיין ברוך בגליל העליון, שם עסק בין השאר במדידות מים לחברת מקורות. שנים אחדות לאחר מכן חזר לדרום אפריקה ללימודי אדריכלות, ובהמשך השלים גם תואר בעיצוב תעשייתי בלונדון, שם הכיר את תמר דה-שליט - ממעצבות הפנים הישראליות הבולטות בשנות הששים והשבעים, שהייתה לימים לאשתו. באותן שנים בדרום אפריקה הוא הצטרף למטה המאבק המזוין של המחתרת שהתקוממה נגד משטר האפרטהייד. הוא כיהן כסגנו של נלסון מנדלה ואף נידון לעונש מוות, שממנו הצליח להימלט ב-1964 כאשר עלה שנית לישראל. גם אז הוא המשיך לפעול, מרחוק, להפלת משטר האפרטהייד.

הביא את הפן התרבותי אל הדיון העיצובי

מנהל בצלאל, דן הופנר, הזמין אותו להצטרף לסגל ההוראה כמרצה בקורס עיצוב בסיסי במחלקה לעיצוב פנים. כעבור שנה בלבד הוא מונה לראש המחלקה, שהפכה מאוחר יותר למחלקה לעיצוב סביבתי ותעשייתי. הוא זכה להערכה בינלאומית וכיהן, בין היתר, כפרופסור אורח בבית הספר לאדריכלות בהודו וכסגן נשיא המועצה הבינלאומית של איגוד המעצבים התעשייתיים. הודות לתרומתו ולהישגיו, הוענק לגונדרייך ב-2006 פרס יקיר בצלאל.

הבניין ההיסטורי של בצלאל. המחלקות זכו למוניטין בינלאומי (צילום: מיכאל יעקובסון)
הבניין ההיסטורי של בצלאל. המחלקות זכו למוניטין בינלאומי (צילום: מיכאל יעקובסון)

ראש המחלקה לעיצוב קרמיקה וזכוכית לשעבר, דידי לין, שהיה תלמידו של גולדרייך בשנות השמונים ושמר עימו על קשר הדוק לאורך השנים, מספר שבעוד שמרבית המורים ביקשו להדגיש את אופיו המקומי של העיצוב, נהג גולדרייך להדגיש את המקום הבינלאומי. "הוא ידע להעביר מתודה גלובלית לחשיבה של עיצוב, שהיא לאו דווקא סגנונית אלא עוסקת גם בתהליכים אסתטיים בתרבויות שונות. בכך הביא ארטור את הפן התרבותי אל הדיון העיצובי והתכנוני שהיה נהוג אז בארץ", סיפר לין. פרופ' רן שחורי, שניהל את בצלאל בין השנים 1991-1979, מספר שגולדרייך היה מנהיג בעל השפעה עצומה על התלמידים. "לא היינו בבצלאל ידידי נפש, ותמיד רבנו בגלל מתחים מקצועיים, אך תמיד התרשמתי ממנו כאדם פואטי", ציין שחורי. "העבר העשיר שלו יצר סביבו הילה שהפכה אותו לדמות בולטת ובעלת נוכחות חזקה. היתה לו רגישות גבוהה מאוד לחומרים, וכתחביב הוא אהב לכרוך ספרים בכל מיני דרכים יצירתיות".

במאמר שפירסם ב-1969 ובו תיאר את מטרות המחלקה לעיצוב בבצלאל, ניסח גולדרייך את מה שהפך לקו המרכזי של המחלקה גם לאחר פרישתו מהוראה: "להעניק הוראה ויכולת עיצובית בסיסית בכוח ההחלטה הרציונלית, במתודולוגיה של העיצוב, בטכניקות תקשורת וביטוי, במדע בסיסי ובפיתוח דרכי חשיבה אנליטיות ויכולת התיאור המילולי של הסטודנט".

קרן גולדרייך

לבד מהוראה, גולדרייך היה מעצב-פנים שהרבה לשתף פעולה עם אשתו ועם דורה גד, המעצבת המהוללת של העשורים הראשונים של המדינה. כמו כן עיצב תפאורות לתיאטרון החאן ולתיאטרון חיפה, בין השאר להפקה הראשונה של "שיץ", מחזהו של חנוך לוין. הוא גם הרבה לצייר, ולפני כשנתיים הציג את התערוכה האחרונה שלו בגלריה לאמנות בצלאל בתל אביב. לאחר פרישתו מהוראה, החליט גולדרייך להקים קרן הנושאת את שמו שפועלת לקידום פרויקטי אמנות ואדריכלות. הקרן סייעה להוצאתם לאור של מרבית ספרי האדריכלות בשנים האחרונות, שהבולטים בהם הם "הפרויקט הישראלי" בעריכת צבי אפרת, "שמעון שפירא - עושה ארכיטקטורה" בעריכת אלכס וורד, ו"יעקב רכטר – אדריכל" בעריכת אסנת רכטר. בסיועו לפרסומים אדריכליים תרם גולדרייך רבות לשיח האדריכלי בישראל. גולדרייך השאיר אחריו בן, האדריכל עמוס גולדרייך הפועל בלונדון.