הנה חלק קטן מהמבנים שנהרסו לאורך השנים בתל אביב - כמעט כולם נהרסו על ידי העירייה עצמה או גופים ציבוריים, ולא על ידי אנשים פרטיים: הגימנסיה העברית הרצליה, שכונת מנשייה, כיכר דיזנגוף (פעמיים), גשר הנשרים ("גשר מעריב"), קולנוע קסם-בניין האופרה-משכן הכנסת הראשונה, אולם אוסישקין, מועדון מכבי תל אביב וקולנוע אורלי (מתחם שוק בצלאל), סינרמה, בית העם, קולנוע תל אביב, קולנוע מוגרבי, קולנוע אלנבי (מועדון אלנבי 58), קולנוע תמר ופסאז' תמר, קולנוע צפון, קולנוע מרכז, תחנה מרכזית ישנה, בית בני ברית ברחוב קפלן, בית המלין, בית הקיבוץ המאוחד, בית חולים אסותא, בית חולים הדסה (רוקח), בית מהנדס העיר מגידוביץ – רשימה חלקית מאוד (מוזמנים להשלים בתגובות את כל היתר).
הבוקר מצטרף הדולפינריום לרשימה הזו, ואחריו ממתינים לתורם מרכזיית בזק ברחוב לינקולן ("משטרת הג'קוזי"), כיכר אתרים, בית המכס המנדטורי בנמל יפו, קפה תמר ברחוב שינקין, וקפה ביאליק ברחוב ביאליק. למרות התנגדות עזה של תושבים וארגוני איכות סביבה לעסקת הדולפינריום, שבה העירייה רוצה להקים במקומו שני גורדי שחקים בצד השני של הכביש, העירייה נחושה לקדם את העסקה - ויצאה לדרך בכך שהיא מוחקת את הדולפינריום.
59 שנים חלפו מאז נהרסה גימנסיה הרצליה. זה היה אירוע מכונן ביצירת הקוד הגנטי של העיר העברית הראשונה, מאותו רגע והלאה. לא היה מדובר בבית ישן ויפה בלבד, אלא בסמלה התרבותי והאדריכלי של תל אביב הקטנה וישראל הצעירה, זה לא עזר לו: ההריסה אושרה בשם הקידמה (בניית גורד השחקים הראשון בתל אביב, במקום מבנה בן שתי קומות), זרימת התנועה (כי הגימנסיה חסמה את רחוב הרצל), ובגלל מצבה הפיזי הגרוע (ככה זה אחרי 50 שנה- צריך לתחזק ולשפץ).
אותם טיעונים נשמעים מאז והלאה, כמעט בכל מקרה שבו עיריית תל אביב מאפשרת הזנחה ממושכת של בניינים ואתרים חשובים, רק כדי שאפשר יהיה להרוס אותם בטענה שהם מוזנחים. הדולפינריום נכנס לאותה משבצת ותיקה: מפריע לזרימה בטיילת, מוזנח ולא מטופל - כאילו שאי-אפשר היה לדאוג במשך עשרות שנים לכך שיהיה מטופל. כיכר אתרים, שאותה רוצים להרוס לטובת גורדי שחקים, היא אותו סיפור.
הריסת הגימנסיה גרמה זעזוע בציבור, והעלתה לסדר היום את חשיבות השימור במדינה הצעירה. בעקבותיה נוסדה המועצה לשימור אתרי מורשת, שסמלה הוא חזית הגימנסיה, והתעוררה המודעות לנושא השימור. ובכל זאת, נדמה שדבר לא השתנה. מדי שבוע נהרס אתר מורשת אחר ברחבי ישראל, ובתל אביב הנאורה-לכאורה המצב חמור שבעתיים. עשרות אתרי מורשת נמחקו בה במרוצת השנים, מבלי להותיר זכר: בתי קולנוע מונומנטליים, אולמות מרכזיים, מבני ציבור בולטים, מקומות בילוי, בתי חולים ראשונים מסוגם וכיכרות עם זיכרון קולקטיבי משמעותי.
למרבה האירוניה, נראה כאילו המודעות לשימור – שמתבטאת בעיקר בבתים פרטיים, וכבר הפכה לחלק ממנגנון הנדל"ן המשומן שמקפיץ מחירי דירות יוקרה - לא רק שלא הועילה, אלא הפכה לעלה תאנה, שבאמצעותו מותר להרוס מבנה ולשחזר חלקים ממנו (כמו בקולנוע אלנבי שיהפוך לבניין דירות, אחרי כהונתו הנוכחית כמגרש חניה), או לשמר רק חלק קטן מהאתר, תוך תוספות בנייה או הריסת כל היתר והקמת מגדל עצום בצמוד החורג מסביבתו (בית חולים אסותא ברחוב ז'בוטינסקי, למשל).
חשוב גם לדייק את המונח המקצועי הנקרא "אתר מורשת", ולא "מבנה לשימור". אתר מורשת, על פי האמנות הבינלאומיות, אינו בהכרח מבנה. גם יככר, ספסל או שדרת עצים יכולים להיות אתר מורשת, אם הם מקפלים בתוכם מורשת חשובה לעיר או למדינה או לקבוצת תושבים. אולם אוסישקין של הפועל תל אביב, קפה תמר או קפה ביאליק אינם מבנים חשובים במיוחד, אך חשיבותם נובעת מהקשרם לקבוצה עירונית, או לאוהדים מושבעים. הריסתם לא מביאה כל יתרון לציבור, והאינטרס הציבורי צריך לעודד שמירה על מקומות שהפכו למורשת לציבור ולחלק מהאופי של העיר.
אלא שבכל הריסת אתר מורשת נוסף, נדמה שהקולות הזועמים "למה לא הורסים עוד" רק גוברים, ואילו קולם של השואלים "האם לא למדנו לקח מגימנסיה הרצליה" נחלש וגווע, בבחינת חבורת טרחנים ומיושנים. לפני שנתיים סיקרתי כאן את הריסת הסינרמה - מבנה מרשים וייחודי שהוזנח במשך שנים רבות עד שנהרס. נדהמתי בזמנו, ואני משתאה מכך גם היום, עד כמה אנשים שמחו שהסינרמה נהרסה.
אז גם אם לעתים יש הריסות מוצדקות (בייחוד כשמדובר בהחזרת מצב לקדמותו, כמו בכיכר דיזנגוף), עדיין מרחפת השאלה המטרידה מי יהיה הבא בתור - כיכר אתרים? בית המכס המנדטורי בנמל יפו? קפה ביאליק? על מי יעלו הבולדוזרים בקרוב, ואיזו מורשת תישאר מתל אביב אחרי שנחריב את כל אתרי המורשת. כי בעיר שמקדשת את ההריסה, ומוחקת את העבר, גם מה שנבנה על חורבות ההריסות יכול כבר לספור את ימיו לאחור.
ים של זיכרונות: סיפורו המיוחד והכאוב של הדולפינריום
