בהרס עצמי אנחנו טובים מאוד. לא סתם הרס, אלא מחיקה של אייקונים. מבנים בעלי צורה ותפקוד מיוחדים, שהיו חלק מההוויה הישראלית, מהתרבות, מהזיכרון הקולקטיבי. בניית זיכרון ומורשת תרבותית היא פעולה שלוקחת זמן. 68 שנים מלאו למדינה, אבל מבנה שמלאו לו 50 שנה ואינו פעיל, הוא כבר קשיש שאחת דינו: בלי רחמים. למחוק.
הגידו שלום לסינרמה, בתחילת יוני יעלו הדחפורים גם עליה. בת 50 תהיה במותה. יהי זכרה ברוך.
מה? הורסים את הסינרמה? זו התגובה הנדהמת ששמעתי השבוע מכל מי שסיפרתי לו על הפוסט שאני כותב. התדהמה מובנת. הבניין המעוגל עם הכיפה השטוחה, במיקומו בפינה של רחובות ראשיים (יצחק שדה ויגאל אלון) בתל אביב, ובהופעות הבלתי נשכחות שהיו בו - הפך באמת לאייקון.
חיים לא קלים היו לסינרמה. היא נולדה בתחילת שנות ה-60 כדי לאכלס את קבוצת ה"זירהטרון", בצורה שתאזכר את מבנה הקרקס המקורי ששכן ברמת גן. מהתחלה זה לא הלך טוב: העבודות נפסקו באמצע והשלד עמד שומם במשך כמה שנים, עד שב-1966 הושלם המבנה בתכנון אדריכל אהרן דורון (שזכה לכתבה נהדרת של מיכאל יעקובסון כאן אצלנו). דורון, אחד האדריכלים הפוריים שפעלו בישראל, הלך לעולמו ב-2012 בטרם ייאלץ לראות את הריסת המבנה המפורסם ביותר שלו.
כ-3,000 איש יכלו לשבת בסינרמה - שמה של שיטת הקרנה באמצעות מסך קעור משלושה מקרנים במקביל, ליצירת חוויית קולנוע ייחודית. הפורמט החדיש והאולם הענק לא הביאו ליזם את ההצלחה המיוחלת, וכעבור שנתיים הוא פשט את הרגל. 15 שנה עמדה הסינרמה נטושה, עד שהגיעה קבוצת יזמים והפכה אותו ב-1986 למועדון חדיש ומדובר עם רצפה הידראולית, זרועות חשמל ואמצעי פירוטכניקה.
גם המועדון לא זכה להצלחה גדולה יותר מהגלגול הקודם. הוא נסגר, אמנם, אבל המבנה קם לתחייה ואירח שלל מופעים בכל פורמט שאפשר לחשוב עליו: מוזיקה, מחול, כנסים מפלגתיים, הצגות, קדם-אירוויזיון, טקס בחירת מלכת היופי של "לאשה", מופע המימונה המרכזי, גמר תוכנית הטלוויזיה "גלגל המזל" ומה לא.
כשדיברתי עם חובבי מוזיקה, כל אחד מהם נזכר בהופעה בלתי נשכחת בסינרמה. בניגוד להופעות בפארק, מה שהיה טוב בסינרמה הוא הקרבה ללהקה והאינטימיות של אולם סגור, שהעניקו חוויה אינטנסיבית של מועדון, לטוב ולרע: דחוס, מחניק ולחוץ עד להתפקע מאדרנלין, ללא אוויר צח. ניק קייב, סוניק יות', רדיוהד, מרקיורי רב, רייג' אגיינסט דה משין, מגדת', K’S Choice, וגם פורטיסחרוף באיחוד של 2001, בנזין בשנות השמונים הגדולות, עופר לוי ב-1994, שלמה ארצי כמובן, וגם "אנאפאזה" של בת שבע. אח, אילו הופעות. הדם זורם מהר רק מלהיזכר.
אבל עכשיו ישטחו את הסינרמה. ההריסה תימשך כ-20 יום עד שכל מה שיישאר ממנה הוא מגרש ריק; אחר כך יגדילו את החניון הקיים; ובשלב שלישי ואחרון יבנו על חורבותיה מגדל, לתפארת מדינת ישראל.
עצוב במיוחד לגלות, כי לא מדובר ביזם שהתרבות רחוקה ממנו. הבעלים של הקרקע הוא לא אחר מאשר עיריית תל אביב יפו, כרישת הנדל"ן הגדולה ביותר בעיר. 6 הדונם האלה נמצאים בבעלותה, על גדות האיילון וציר המגדלים של מרכז העסקים הראשי (מע"ר), ומדובר בנדל"ן חם במיוחד.
ב-2012 אושרה כאן תוכנית בניין עיר (תב"ע 3540), בעריכתו של אדריכל דוד גלור, המאפשרת לעיריה למכור כ-36,000 מ"ר שטח עיקרי + 18,000 מ"ר שירות, שיתורגמו ל-111 יחידות דיור ויתנשאו לגובה של 40 קומות (180 מטר) - גבוה ב-50% ממגדל "טויוטה" הסמוך. מגדל הסינרמה נכלל במקבץ של שלושה מגדלים בתוכנית: מתחם הסינרמה, מתחם ACE, מתחם מכבי האש. הציבור יקבל מכל המקבץ הזה מבנה בן 6 קומות לצרכי ציבור, בפינת המגרש, סמוך לאיילון.
תודה.
ואולם, בארבע השנים שחלפו מאז החליטה העירייה לאשר תוכנית מתאר מקומית, המתירה לבנות באזור הזה מעל 40 קומות. כך, למשל, נבנה מגדל בן 45 קומות ברחוב יגאל אלון 94, במסגרת תב"ע בסר-סנטר-איילון, וכך גם ביגאל אלון 98 ב"מגדל אמקור" הבנוי כבר. בשלב זה, פנתה העירייה למשרד האדריכלים פרחי-צפריר כדי שיתאים את התב"ע לתוכנית המתאר העירונית, כמו גם לתוכנית עתידית לקירוי האיילון. עתה שוקדים במשרד על תוכנית אב לאזורים בשתי גדות האיילון, ועל תב"ע נקודתית לצד המזרחי של הסינרמה. במסגרת התוכנית החדשה, שנמצאת עכשיו לקראת הפקדה, ייבנו ארבעה מגדלים בני 45 קומות משני הצדדים של רחוב יצחק שדה - האחד מעל הסינרמה ושלושת האחרים ממול. המגדלים ייבנו מעל מסד בגובה 7 קומות, שנראה כמו מגדל שוכב, בדומה לזה שכבר נבנה בדרך קיבוץ גלויות בדרום תל אביב בתכנונו של גידי בר אוריין, ונכתב עליו כאן. יהיה גם גשר חדש להולכי רגל, שיגשר מעל רחוב יצחק שדה ויקשר את אזור המגדלים עם פארק קירוי האיילון.
סרטון יפה עשו המתכננים. אם תצפו בו, תתקשו להתעלם מרעש התנועה ברקע, מהרעש הוויזואלי שיוצרים המגדלים ומהצל המפחיד שלהם, שלא עושה חשק להסתובב ביניהם ברגל, ובטח שלא לעצור ולשבת באותה התרחבות קטנה של המדרכה שבה מוצבים כמה שולחנות, כיסאות ושמשיות של בית קפה שספק אם לא יעופו ברוחות המטורפות שינשבו שם. נעים זה לא יהיה.
למקום הלא-פסטורלי הזה, קראו המתכננים "מרחב ציבורי איכותי". מס שפתיים עלוב ועצוב.
אה כן, שכחתי. יש שם, כמובן, גם משהו כחול ומקוטע שנקרא שביל אופניים, וקצת עצים על הגגות שספק אם יצמחו במציאות.
שימור של הסינרמה או אזכור שלה - אין. אולי מישהו יחליט להציב שלט נחושת קטן: במקום זה שכן עד 2016 מבנה הסינרמה, האולם העגול הגדול ביותר בישראל, שנבנה ב- 1966. בן 50 שנה היה במותו. השם (סינרמה) ייקום דמו ובטונו.
שאלתי את העירייה אם זה מחויב המציאות. אם לא ניתן היה להשמיש את הסינרמה כמבנה ציבורי, ולבנות לצדו מגדל. "השמשת המבנה, ולו באופן זמני עד למימוש זכויות הבנייה המוקנות במסגרת המצב התכנוני או המוצע, נבחנה בעבר מספר פעמים", עונים בעירייה, "אולם עלה כי כל המערכות בו נהרסו ודרושה השקעה עצומה שאינה כדאית. הוחלט שלא לקדם שימוש חלופי, אלא תוכנית חדשה למתחם הכוללת שימושי מגורים, תעסוקה, מסחר ומבני ציבור".
למתעניינים: שיווק הקרקע אמור לצאת לדרך בשנה הבאה, בהתאם לקידום התב"ע החדשה.
מבנה הסינרמה עשוי בלוקים חשופים היוצרים את מתווה העיגול. שתי שורות בלוקים אחד מעל השני, כאשר אחרי כל שני בלוקים יש שני בלוקים בולטים, ובין כל שתי שורות יש שלוש שורות של בלוקים בהזחה (הזזה הצידה אחד מעל השני). במקצב קבוע, מדי ארבעה מטרים, בולטים עמודים טרפזיים מבטון חשוף ובמרכזם מגרעת. לאורך היקף הגג מוצבים מעל העמודים בסיסי ברזל להנפת דגלים, שמשווים למבנה מראה חגיגי. קשה להתעלם גם מהכניסה הראשית עם עמודי קונוס ענקיים וגגון בולט מעל הרחוב.
לאחרונה פורסמה כאן, בערוץ האדריכלות של Xnet, רשימת המבנים הברוטליסטיים שמחלקת השימור מקדמת לקראת הכרזתם כמבנים לשימור. איכויות המבנה נדירות, אדריכל המבנה יצר בניינים נדירים וזו הזדמנות לכבד את העשייה שלו, ההיסטוריה התרבותית שהמקום הזה ראה - החל בקרקס, דרך הקולנוע שפרץ דרך לטכנולוגיית תלת-ממד, וכלה בשלל ההופעות שהמוני ישראלים לא ישכחו - כל אלה יכלו להכניס אותו בקלות לרשימת השימור ולהצילו מהריסה. אבל ראש מחלקת השימור העירונית, אדריכל ירמי הופמן, החליט להשאיר את הסינרמה בחוץ ולאפשר את הכחדתה.
אילו ירמי הופמן היה דואג לשימורה של הסינרמה, היא הייתה מצטרפת לבניין ברוטליסטי דומה ששומר באופן מעורר הערכה מעברו השני של רחוב יגאל אלון. "בית שמי בר" הוא מבנה משרדים בנוי לבני סיליקט חשופות ושלד בטון חשוף (בדומה לבלוקים והבטון החשופים של הסינרמה). שניהם יחד יכלו לייצר התחלה של מרכז כובד לסגנון הברוטליסטי, בצידו השני של האיילון.
אלא שהמנגנון פועל אחרת.
ירמי הופמן שלום.
"זה בעניין הסינרמה?"
כן.
"אין לי הרבה מה להגיד על המבנה".
אבל למה הוא לא לשימור במסגרת הסקר הברוטליסטי שערכתם?
"בסקר, אנחנו לא מתעסקים עם מבנים שכבר הוגדרו להריסה בהיתר או בתב"ע כמו הסינרמה. אבל מעניין אותי לקרא את הכתבה שלך, כי הסינרמה הוא לא בניין טריוויאלי בכלל, ומעניין אותי לקרוא את הפרשנות שלך".
הפרשנות שלי היא שהסינרמה הוא בניין שאין כמוהו, לא בתל אביב ולא בישראל. הוא חלק מתקופה ומסגנון ברוטליסטי, שזוכה בימים אלה להכרה בחשיבותו למורשת האדריכלית הישראלית. אבל לסינרמה אין מזל: היא ממוקמת בצד המזרחי של האיילון, בצד הפחות טוב של העיר, על ציר שהעירייה מקדמת בו בנייה אינטנסיבית לגובה. דווקא מצדו השני של רחוב יגאל אלון, נמצאים המשכם של מבני השיכון של שכונת יד אליהו. היה נחמד אם מישהו היה משאיר גם לאלה שגרים אי-שם בדרום-מזרח העיר, ולא רק בחלקים היקרים של תל אביב, איזה מבנה אחד לשימור.
הסינרמה נמצאת בצומת שבו נפגשים שני מצביאים: יגאל אלון ויצחק שדה. על שלט הרחוב, שתלוי עדיין על הבניין, כתוב שיגאל אלון היה "חלוץ במחשבה המדינית והצבאית". אולי זה מה שחסר לנו כרגע, גם מצביא וגם חלוץ במחשבה, שיחשוב שאפשר אחרת ויעצור את הסחף. שיצליח להשאיר את הסינרמה כמבנה ציבור למגוון אפשרויות שימוש, ולצידו ייבנה מגדל. שנשלב ישן וחדש, ולא ישן במקום חדש.
ונסיים במשהו חיובי: הבעלים של חברת "דמו-גרין", שמבצעת את ההריסה שתימשך כ-20 יום, ביקש שנכתוב ש-90% מחומרי ההריסה ממוחזרים לשימוש בענף התשתיות, וחלקם הגדול ישמש למילוי המרתפים במבנה. אז הנה - כתבנו. עכשיו אפשר להרוס.
גם בתי הקולנוע הישנים והטובים נמחקו. לחצו על התמונה למסע מצולם ביניהם:
