הם היו המלכים במועדוני הרוק של שלהי שנות ה־90, פלירטטו בקטנה עם המיינסטרים, התפרקו בקול ענות חלושה, שחררו סרט דוקו נפלא, ועכשיו מפנקים באלבום שני מאז הקאמבק המתבקש מ־2007.

>> בואו להיות חברים של פנאי פלוס בפייסבוק

שב"ק ס' 2012 עדיין חריפים וגרוביים להחריד, אבל הם גם קצת מאחרים, בעיקר בשני האלמנטים הבולטים באלבומם החדש "פרה פרה": שירים שמתאימים כמו כפפה ליד המעוקמת של מעמד הביניים מקיץ ההפגנות הסוער של השנה שעברה, ובחירת סאונד אופייני, אבל לא מעודכן - שעדיין מבקש לשלב מטאל וראפ כאילו השנה היא 1997.

ההפקה של יוסי פיין אומנם מדויקת ומתחשבת באופי המיוחד של מעצמת ההיפ הופ המקומי, אבל היא לא מצליחה להציל את הלהקה מעצמה ומהסגנון המיושן של גיטרות מנסרות על רקע ביטים צפויים.

חברי ההרכב (שנושקים כבר ל־40) נתקלים בבעיה קשה. בגילם כבר לא פשוט לייצר אנרגיות של היפ הופ ולהתבגר לתוך סגנון צעיר כל כך.

למרות זאת, בחצי הראשון, המחאתי והנושך של האלבום, העסק אמין ודופק (ומייצג בכבוד רב את האמנים המעטים שמעזים כאן להיות פוליטיים ולא נחמדים לכל המגזרים) - במיוחד שיר הנושא, שקולע בול אל תוך דלי המצוקות של מעמד הביניים.

אבל בחצי השני, המסיבתי יותר, כבר קשה להיסחף או לא להתגעגע ל"כנען 2000" הכל כך מעולה ושלם של הלהקה מלפני עשור פלוס.

הסינגל הראשון והמוצלח "לשבט: לקום", שצץ לו יחד עם קליפ מצוין במיוחד, הדגים את הפוטנציאל של הגרוב, את המגניבות והרלוונטיות שנשארו למוקי, פילוני, חמי והחברים מההרכב המקורי.

לעומת חלוצי החלל, ההרכב הגרובי להחריד שיצא משאריות השב"ק המפורק של לפני עשור, שב"ק ס' מודל 2012 הם עדיין שם מוכר מספיק בשביל לקבל את קדמת הבמה.

אבל למרות טקסטים נהדרים בחלק ניכר מהשירים ומגניבות לא מבוטלת של כל החברים מרחובות, "פרה פרה" לא מצליח להמיר את כל מה שטוב בהרכב הישראלי המיוחד הזה מהסאונד של שנות ה־90 לזה של 2012, למרות ההנאה הממש לא מבוטלת שבלשמוע את השב"ק נותן שוב בראש.

ציון: 3 וחצי כוכבים

שב"ק ס', "פרה פרה", הליקון

___________________________________________________________________________________________________________________________________________

עוד בפנאי פלוס :