סמ"ר אלי כהן ז"ל 1971-2001
נדב אבוקסיס
את אתי אנקרי לא הייתי אוהב כמו שאני אוהב כל השנים, מבלי להכיר את אליקו. אלי כהן בשבילכם.
כשהתגייסתי לצבא בנובמבר 1989,כל מה שרציתי היה להיות בלהקה צבאית, בסוף הפכתי ללוחם בגדוד 51 בגולני.
איך שם בשמיים יודעים לכוון את הדברים נכון. כל מה שעשיתי בחודשים הראשונים היה לרטון בפני כל מי שמדבר איתי, מה אני עושה בגולני, למה אני לא בלהקה צבאית ומתי אני בורח כבר מכאן, עד שנפלתי על אליקו.
מהרגע הראשון נהיינו חברי נפש, סידרנו תמיד שבכל השמירות בטירונות ב"בזק", בסיס האימונים המיתולוגי של טירוני גולני, נהיה יחד ובמשך חודשים היינו שרים ומנתחים שיר-שיר של אתי אנקרי, שרק הוציאה את תקליט הבכורה.
אליקו העריץ את שלמה ארצי וסחף אותי יחד איתו. הוא לא נתן לי לנסוע הביתה מבלי להסביר לי את משמעות השיר 'סליחות' של יהודית רביץ, עוד זמרת שלמדתי לאהוב עוד יותר משאהבתי לפני הגיוס וזה בזכותו.
דיונים פילוסופים על משמעות החיים, הקרבה וכל מה שקשור למדינה, היו עניינים של יום ביומו. את קורס הסמלים העברנו יחד ואפילו היינו מפקדי מחלקה באותה הפלוגה. אליקו הרציני נשאר עד סיום הטירונות, אותי כמה מפתיע, העיפו בחזרה לגדוד, בגלל בעיות משמעת ושם סיימתי את שירותי הצבאי כלוחם במחלקת טילי דרגון בפלוגה המסייעת.
אני מלא גאווה כיום לראות כמה ממפקדיי בתפקידים בכירים במדינה, שמואל זכאי שהיה המג"ד שלי ומאז נסק בתפקידיו הרבים, זוהר דביר סגנו של זכאי, שכיום מפקד על משטרת מרחב העמקים. והיה גם את תת אלוף ארז גרשטיין ז"ל, שאף הוא היה המג"ד שלי, שנהרג בלבנון, מעט לפני שצה"ל יצא משם. אבל בכל פעם שאני נזכר בצבא, לבי נחמץ ונצבט כי אליקו כבר לא בחיים.
אליקו איבד את אימו מספר שנים לפני השירות הצבאי וטיפל באביו הלום קרב מאחת ממלחמות ישראל ובכל זאת היה בנאדם כל כך אופטימי שהשרה את האופטימיות שלו גם לסובבים אותו.
מתגעגע. נדב ואלי ז"ל
אחרי הצבא נשא אליקו לאישה את רותם,אותה הכיר כששירתנו בגבול לבנון. חתונה מלאת שמחה, אי שם בקיבוץ בצפון, חתונה שאני זוכר כאילו היתה אתמול.
אליקו למד הוראת נהיגה, החל ללמד בירושלים ונעשה מורה מצליח. עד אותו יום ארור שאני לא אשכח. אותו יום בדצמבר 2001 בו חזר הביתה בכביש ירושלים מודיעין,קילומטרים מעטים לפני מודיעין נורה צרור יריות לעברו על ידי חוליית מחבלים, אליקו הצליח להגיע למחסום צה"ל בשארית כוחותיו ושם נקבע מותו.
אליקו השאיר אחריו אישה ותינוק בן 3 חודשים, נועם, אותם אנחנו פוגשים, החברים מנובמבר 89 בכל שנה, באזכרה בגבעת שאול בירושלים, העיר בה נולד ואותה אהב.
כיום נועם כבר בן 10 ובכל שנה אנחנו מתפעלים כמה גדל וכמה הוא רוצה לשמוע על אבא שלו. בבית הספר בן שמן בו למד, מתקיים בכל שנה בחודש מאי טורניר כדורגל לזכרו של אליקו, לפני שנתיים נועם שיחק בקבוצה היריבה והביס אותי (טוב,זה לא כזה קשה) במשחק. אני לא יכול לתאר לכם את ההרגשה של הילד המתוק הזה, כשהניף בידיו את הגביע על שם אביו אלי כהן.
אנחנו, חבריו מהצבא מתנחמים שבזכותו יוצא לנו כל שנה לעזוב את שגרת חיינו לכמה שעות, להגיע לירושלים, להיפגש ולדבר עליו. אני לא אדם כזה רגשן בדרך כלל, אבל בכל פעם שאני חושב על אליקו, גם עכשיו כשאני כותב ,יורדות לי דמעות ואני עדיין מאמין שאולי יום אחד הוא ישוב.
יהי זכרך ברוך.
