"המשרתת" מתחיל עם סצנה שבה צעירה קופצת אל מותה בלב אזור בילויים ומסעדות בסיאול. בסצנה, החריגה מבחינה סגנונית יחסית לשאר הסרט, מוצגת באופן נטורליסטי שגרת יומם של צעירי דרום קוריאה, שמתייחסים ברובם אל מקרה ההתאבדות שהם חזו בו כרגע די בשוויון נפש. המטרופולין לא עוצר: הטבחים ממשיכים לקצוץ אוכל, פועלי התברואה ממשיכים לפנות את האשפה. כשסרט שעומד לעסוק בחייהם של העשירים מתחיל בסצנות ארוכות של פינוי אשפה, אני לא יכול שלא להסתקרן. המסר - הנמסר באופן ויזואלי, ללא מילים מפורשות - מוצג בצורה די שנונה כבר בפתיחה. סרט שמתחיל בהתאבדות לא רומז על מי שכן מוצאת עניין במקרה ההתאבדות הזה - גיבורת הסרט - שלמחרת תקבל הצעת עבודה: לבוא להיות משרתת ואומנת בבית משפחה עשירה.

את "המשרתת" ביים אים סאנג־סו, שזה הסרט הראשון שלו שמוצג מסחרית בארץ (טוב, לא חוכמה, חוץ מקים קי־דוק אף במאי קוריאני כמעט ולא הוצג מסחרית בארץ). אבל שניים מסרטיו הקודמים, שהיו להיטים די גדולים במולדתם, הוצגו בפסטיבל חיפה בשנים הקודמות. בשניהם, וכעת בשלישי, זיהיתי סימפטום דומה: שלושתם מתחילים מקסים, אבל נגמרים באופן נורא מעצבן. אם בתחילה חשבתי שזה פשוט סוג של רישול או חוסר הקפדה, עכשיו אני כבר יודע שזה הקטע שלו: לענג אותנו בפתיחה, ואז להביא לנו קורנס בראש ולהוציא אותנו עם הלם בסוף. אלא שלדעתי שינוי הפאזה הזה באמצע הסרט פשוט לא עובד, ואף מקלקל. הוא לוקח רעיונות קלילים, סאטיריים ומשעשעים, שמוצגים באופן מעודן, אבל בסוף הוא לוקח בחירות רדיקליות, נטולות עידון, לעיתים אכזריות. ב"המשרתת" זה מורגש מצוין בשימוש במוזיקה. המוזיקה בחצי הראשון של הסרט פשוט מקסימה, כמו הסרט כולו, ונותנת לסרט סוג של קלילות וקלות דעת. בחצי השני המוזיקה נהיית מאיימת יותר. במילים אחרות, אומנם ראיתי שלושה סרטים של אים סאנג־סו, אבל למעשה אני מרגיש שראיתי שישה. יש לו נטייה להחליף סרט באמצע. החצאים הראשונים של סרטיו מקסימים למדי.

ב"המשרתת" הוא עושה רימייק לסרט קוריאני מ־1960. זה רעיון מעניין: הקולנוע הקוריאני הפך ללהיט מקומי ובינלאומי בעשור האחרון, אחרי שנים של תרדמה, וסאנג־סו מנצל את מעמדו כדי לחשוף לעולם סרט מהפרה־היסטוריה של תעשיית הקולנוע שלו. הסיפור דומה - אשה צעירה מגיעה לעבוד בבית משפחה אמידה, כאשר בעלת הבית נמצאת בחודשי ההריון האחרונים שלה. המשרתת מנהלת רומן עם הבעל ונכנסת להריון ממנו. אך בעוד הסרט המקורי הוא מעשיית מוסר, הסרט החדש הוא מעין סאטירה חברתית. אבל יותר מזה: בעוד הסרט המקורי היה מאופק, כנהוג בקולנוע האסיאתי של שנות ה־60, הסרט החדש בוטה למדי: יש בו סקס ואלימות בשפע, והוא למעשה סרט חושני למדי. הוא גם מצליח ליצור כמה וכמה תעתועים מוסריים באופן בו הוא מציג את הדמויות ואת מערכות היחסים ביניהן.
הקולנוע הקוריאני הפך ללהיט מקומי ובינלאומי בעשור האחרון, אחרי שנים של תרדמה, וסאנג־סו מנצל את מעמדו כדי לחשוף לעולם סרט מהפרה־היסטוריה של תעשיית הקולנוע שלו

לכאורה נדמה שכשהוא מספר סיפור על כניסתה של משרתת לבית עשיר והאופן שבו הצטרפותה לחיים מערערת את כל שיווי המשקל בתוך המשפחה, סאנג־סו חושב על במאים מרקסיסטיים כמו לואיס בונואל. בתחילה נדמה שאכן זה הכיוון, שיש כאן סאטירה אנטי בורגנית חריפה. אבל לא לגמרי. אם נדמה לנו שאנחנו עומדים לצפות בסרט על ניצול - המשרתת נדרשת להגיש, לטפל, לנקות, לעסות ואז גם לדאוג לצרכיו המיניים של המאסטר שלה - הרי שהסרט מציג גם את הגיבורה עצמה באור אחר. משרתי הבית מוצגים כמי שנהנים לחיות חיים של מותרות ועושר, מהשאריות שמשאירים להם הבוסים שלהם. הם אוכלים מטעמי גורמה, שאותם הם מפנים משולחן הארוחה. הם נהנים בבריכה, כשהם מלווים את המשפחה לבית הקיט. הם חומקים לאמבטיה המפוארת אחרי שבעלת הבית סיימה את הרחצה שלה. ואז, כשפנטזיית העושר מחלחלת פנימה, מתחילה התאווה להשתלט על שאר שירותי הבית, כמו אלה של בעל הבית.

כלומר אים סאנג־סו, באופן די חצוף, מציג את הרומן בין המשרתת לגבר כניצול הדדי. אלא שהממד הסאטירי הזה מתפרק די מהר, כי בסופו של דבר יהיה לסיפור הזה קורבן אחד בלבד. אם לואיס בונואל באמת היה מביים את הסרט, ולא רק נותן משהו מרוחו לסצנות הפתיחה, כל הפירמידה היתה נעמדת על ראשה, או מתפרקת לחלוטין, עד סוף הסרט. אים סאנג־סו, בסופו של דבר, מתחיל את סרטו באופן סאטירי־סקסואלי, אבל מסיים אותו כאופרת סבון היסטרית, הנושקת לגרוטסקה ולאימה. זה מרתק בתחילה, מפלצתי בסיום.

ציון: 3 כוכבים

"המשרתת". במאי: אים סאנג־סו. שחקנים: ג'יון דו־יון, לי ג'ונג־ג'יי, וו סיאו. 104 דקות

טריילר הסרט "המשרתת"