זקנה תקרא לסבתא שלך: החיים מתחילים בגיל הפנסיה

רוב האנשים חוסכים כסף לפנסיה כל חייהם כדי שבגיל הפרישה הם יוכלו לזרוק את השעון המעורר מהחלון ולא לצאת לעבוד יותר. מנשים מצפים שאחרי פרישתן מהעבודה הן יעטו חלוק צמרירי, ייקחו לידיהן מסרגות ויהפכו לסבתות במשרה מלאה, כאלה שמוכנות ומזומנות לארח את הילדים בכל רגע נתון ולבשל לכל המשפחה. אבל ישנן נשים שלא עושות את מה שמצפים מהן; ישנן נשים שהפכו את גיל הפרישה, שבו הן אמורות להפוך לסבתות חביבות ובלתי מזיקות, לשלב שבו הן מנסות דברים חדשים, מעיזות, מתפתחות, מגשימות חלומות.

האחת מנהלת בגיל 70 עסק של סבתות להשכרה. האחרת חיכתה שהילדים יגדלו כדי לארח תיירים ולבשל להם בחצר ביתה. השלישית מלמדת אנשים לעשות שפגט בגיל 75. הרביעית עושה סטנד-אפ ומגשימה בגיל 76 את מה שחלמה לעשות כל חייה – לגרום לאנשים לצחוק. ארבעתן לא נותנות לגיל לעצור אותן, אלא ממשיכות לשעוט קדימה; אמנם לא בספרינט, כי לפעמים הגוף בכל זאת נותן את אותותיו, אבל נראה אתכם עומדים בקצב שלהן.

1. לילי פרויד - מורה ליוגה

• גיל: 75
• מגורים: הוד השרון
• מצב משפחתי: נשואה, אם לשלושה, סבתא לעשרה
  

בילדותה תכננה לילי פרויד להיות מורה להתעמלות, אבל ההורים שלה לא התלהבו. "הם שאלו: 'מה תעשי עם זה?'" היא נזכרת. "המצב הכלכלי היה קשה, אז הלכתי ללמוד להיות אחות. אני לא מצטערת: בסופו של דבר מאוד אהבתי את המקצוע הזה".

הזמן עבר, היא מצאה עבודה, התחתנה וילדה שלושה ילדים. "על הבריאות שלי לא חשבתי הרבה: עבדתי, אכלתי את מה שיש ואת מה שאין, הייתי באה הביתה עייפה וטורפת מה שהיה במקרר. לא הייתה לי מודעות לתזונה נכונה. כשפרשתי בגיל 60, מאוד

שמחתי: לא פחדתי מהפנסיה; הרגשתי שאני פורשת בשיא. ידעתי שחשוב לי לשנות דברים ולהתחיל להתעמל, אבל לא חשבתי שאלך ללמוד משהו שקשור לזה. רציתי לקחת קורס במחשבים במכון וינגייט, ואז ראיתי שם יוגה. ביררתי והתחלתי ללמוד שם. התחברתי ליוגה. זרמתי עם זה וזה נתן לי רוגע. הרגשתי שאני עוברת ממצב של להיות אחות, עם עומס ולחץ בבית חולים, למשהו שמרגיע ונותן לי שקט".

כשהיא התחילה להתאמן, המצב הגופני שלה היה רחוק מלהיות מזהיר. "לא הייתי בכושר, ולקח לי זמן להיכנס לזה, אבל עשיתי את זה בכיף שלי ובקצב שלי, ולאט לאט הגוף נכנס לזה". היא המשיכה לתרגל במשך חמש שנים, וראתה תוצאות. "בשלב מסוים החלטתי להיות מדריכת יוגה ונרשמתי לקורס בוינגייט, שאותו סיימתי ב-2005. לא למדתי את זה כדי לעבוד, אבל גיליתי שיש הרבה עבודה, כי אנשים בגיל השלישי קולטים שחשוב להתעמל.

"יוגה פחות מכאיבה מפילאטיס: יוצאים מהשיעור בתחושה של כיף, לא בעייפות. התחלתי לעבוד בבית, בשיטת חבר מביא חבר, ואז התחלתי לפרסם את עצמי במרכז הספורט. היום יש לי חוגים פעמיים בשבוע. אני חושבת שהגיל עוזר לי ללמד אנשים עם ניסיון וביטחון עצמי. הם יודעים שזו קריירה שנייה שלי, שהייתי אחות, וסומכים עליי, כי שני המקצועות מתחברים טוב. יוגה עובדת המון על הצד הרגשי, ואני מעבירה את השיעורים ברוגע ובניחותא".

ולמרות הכול, הגוף נותן את אותותיו. "בשנה האחרונה עברתי שני צנתורים", אומרת פרויד. "יש משברים של מחלות בגלל הגיל, אבל צריך להמשיך הלאה. עכשיו למדתי שוב מה הגבולות שלי, הורדתי קצת פעילות גופנית, עשיתי פחות הליכה בחדר כושר ולמדתי להרפות. אני חוזרת לכושר, אבל לא משתגעת. אני גם לא מסתכלת קדימה: אומרת שגם אם לא תהיה לי עבודה, יהיה טוב. הרי הלכתי ללמוד יוגה בשביל עצמי. ברגע שארגיש שאנשים לא נהנים מהשיעורים שלי, אמצא לעצמי משהו אחר".

2. עליא דסונקי - מנהלת מסעדה

• גיל: 58
• מגורים: יפו
• מצב משפחתי: נשואה, אם לארבעה, סבתא לשבעה
  

אחרי שגידלה ארבעה ילדים, מצאה עצמה עליא דסונקי בלי יותר מדי תעסוקה. לפני שנה וחצי שמעה על העמותה היפואית "ערוס אלבחר", שמלווה נשים ומעצימה אותן מבחינה כלכלית, אישית וקהילתית. "סיפרתי שם שאני אוהבת לבשל, ומבשלת טעים וטוב", היא משחזרת, "והציעו לי לפתוח עסק בבית שלי ולארח אנשים. בהתחלה היה לי קשה עם המחשבה שיגיעו אליי הביתה אנשים מחו"ל, כי אנחנו משפחה מסורתית, ואנחנו לא רגילים לארח אנשים מחוץ למשפחה, אבל בסוף שיכנעו אותי, וגיליתי שזה כיף. עכשיו אני מארחת אנשים בבית שלנו וגם מעבירה סדנאות בישול ומספקת קייטרינג – הכול בסגנון בישול ים תיכוני".

דסונקי גאה לספר על הלימודים הגבוהים של ילדיה ועל המשרות הנכבדות שאליהן התברגו. היא, לעומתם, לא זכתה לרכוש השכלה גבוהה. "בכיתה ח' אבא שלי לא רצה שאמשיך ללמוד, והתחתנתי. אני לא מתחרטת שלא למדתי, כי נהניתי מהחיים, ויש לי שמחה גדולה מהבעל ומהילדים. לי טוב ככה. פעם אירחתי זוג ישראלים, והם מאוד התפלאו לראות שהבנות שלי לומדות ועובדות. הם חשבו שאצלנו הבנות יושבות בבית. מאוד חשוב לי להכיר לאורחים שלי את החיים האמיתיים שלנו".

לדבריה, הרצון שאנשים יכירו את ערביי יפו היה הסיבה האמיתית לפתיחת העסק, לאו דווקא הכסף. "יש לי חברות שאומרות: 'למה לך לעבוד בגיל כזה?' אבל זו ההנאה שלי. דווקא בגלל הגיל שלי אני מרגישה שזה צעד טוב וחכם שעשיתי, כי אני אוהבת לעבוד, אוהבת לארח, עושה הכול מכל הלב. לפעמים אני מכינה אוכל שעולה לי יותר מהסכום שמשלמים לי עליו, אבל חשוב לי שיכירו אותנו, שיידעו שיש עוד משפחות כמו המשפחה שלנו ביפו.

"המשפחה שלי מאוד גאה בי. בעלי, הילדים והנכדים עוזרים לי ותומכים בי. בלעדיהם לא הייתי יכולה לעבוד בזה. הנכדה עוזרת לי עם דף פייסבוק, ובבית בעלי עוזר לי להתכונן לאירוח. אם הבעל שלך לא תומך בך, אי אפשר להצליח בדבר כזה. למזלי, בעלי תומך וגאה, אז כל זמן שיש לי כוח, אני אמשיך לעשות את זה".

3. יעל קפיטולניק - סטנדאפיסטית

• גיל: 76
• מגורים: קריית אונו
• מצב משפחתי: אלמנה, אם לשלושה, סבתא ל-11
  

יעל קפיטולניק עלתה לבמה בפעם הראשונה בגיל 61. זה לא שהיא לא ידעה עד אז על הכישרון שלה להצחיק, אבל הנסיבות מנעו ממנה לעשות את מה שהיה לה ברור תמיד שנועדה לעשות.

"גדלתי במשפחה ברוכת ילדים", היא מספרת. "גרנו תשעה נפשות בחדר אחד, ובזמן שהייתי עוזרת לאמא לגדל את האחים שלי, חלמתי שאני מופיעה. אחר כך התגייסתי לצבא והכרתי שם את אהרון קפיטולניק, בעלי, שנפטר ביוני האחרון. חשבתי שאלך ללמוד משחק, אבל בעלי הפך להיות כוכב כדורגל בקבוצת הכוח רמת גן, והקדשתי לו את החיים שלי: גידלתי את הילדים והייתי בכל המשחקים".

בגיל 61 היא קמה בבוקר והודיעה לבעלה שהיא מתכננת הופעה, ולא סתם הופעה – אלא בתיאטרון בית ליסין. "הוא והילדים לא תמכו. אמרו לי: 'את לא נורמלית. יבוא עיתונאי ויגיד שזה מופע לא טוב, ואת תתרסקי'. אבל אני אמרתי להם שזה מופע טוב. הזמנתי להופעה הראשונה המון אורחים, המון חברים. האולם היה מלא והרגשתי שאני מרחפת בחלום".

לדבריה, היא מעולם לא ייחסה חשיבות לגיל ולא חשבה שהפתיחה המאוחרת תגביל את הקריירה שלה. "גם היום אני לא בת 76 מבחינה מנטאלית. אני הולכת עם הנכדים שלי לפאבים, מתאמנת בחדר כושר, קופצת בחבל. ממש לא בת 76. אני גם צוחקת במופע שלי על בתי אבות ועל מה שהולך שם. אני מופיעה המון בבתי אבות, ואני כמעט בגיל של האנשים שאני מופיעה מולם, רק שלי אין זמן לא להרגיש טוב, כי אני יודעת שכל ערב יש לי הופעה, וזה נותן לי כוח וחיים.

"אני נהנית מאהבת הקהל. זה נכון במיוחד עכשיו, כשאני לבד. אני זקוקה לאהבה הזו. זה נותן לי כוח. אנשים צריכים להבין שכשמגשימים חלום יש כוח ואנרגיה. במקום לחשוב על זה שעוד מעט אני בת 80, ואראה לא טוב, ואני אמות, אני חושבת על עוד סיפור ועוד בדיחה. הראש שלי עסוק 24 שעות ביממה ביצירה הזאת".

הקהל שלה מגוון. "עכשיו, למשל, הזמינו אותי לבסיס עובדה, להופיע מול חיילים שהם יותר צעירים מהנכדים שלי. בדרך כלל, הם מה זה מתבאסים כשהם רואים אותי; הם ציפו לעדי אשכנזי, אבל אחרי שהם רואים עשר דקות מהמופע, הם אומרים: 'איזו תותחית'".

הקומדיה עוזרת לקפיטולניק לא רק לשמח אחרים, אלא גם להוסיף צחוק לחייה שלה. "אחרי שבעלי נפטר, הבנתי שצריך ליהנות מכל רגע, לא לחכות לא יום ולא שנה. יום אחרי שקמתי מהשבעה, כבר הייתה לי הופעה".

המשפחה שלה מפרגנת לסבתא הפעלתנית והמשעשעת וגאה לספר עליה לאחרים. "הנכד שלי מספר שיום אחד באחת בלילה הוא התקשר אליי, וחבר שהיה איתו שאל: 'אתה מתקשר לסבתא שלך באחת בלילה? מה יש לך?' הנכד שלי הסביר לו שסבתא שלו חוזרת עכשיו מהופעה, והיא לא ישנה – יש לה חיי לילה".

יעל קפיטולניק בהופעה

4. עדנה חורין - בעלת עסק לשירותי סבתאות

• גיל: 70
• מגורים: מודיעין
• מצב משפחתי: גרושה, אם לשלושה, סבתא לארבעה
  

עדנה חורין תמיד עבדה ויזמה. בין השאר, הקימה רשת מרפאות שיניים יחד בעלה לשעבר ופתחה עסק של שיווק מפה לאוזן, אבל לפני שלוש שנים, בגיל 67, החליטה להוריד את הקצב ולהתמקד במנוחה ובבילויים.

"הבת שלי ילדה בתקופה הזו, והיא גרה קרוב אליי, כך שיצא לי להיות פנויה ומעורבת", היא מספרת. "פתאום ראיתי כמה עזרה צריך עם ילד חדש, והעיניים שלי נפקחו לצורך ביד מנוסה של סבתא. מיד חשבתי: איך הופכים את זה למשהו עסקי? התחלתי לשמוע אנשים מסביבי אומרים: 'אוי, גם אני צריכה סבתא'".

מתוך ההבנה הזו הקימה חורין עם שותפתה אורלי הרשקוביץ את "סבתא-לי", חברה שמספקת שירותי "סבתאות" בכל הארץ. יחד הן משדכות בין מטפלות ותיקות ומנוסות – הסבתות – לבין הורים לילדים שזקוקים לעזרה. "אחר כך גם צמחה המחשבה שיש הרבה נשים מבוגרות", היא אומרת. "בימינו, כבר בגיל 50 את זקנה מדי מבחינת שוק העבודה, על אף שאפילו גיל 70 היום הוא גיל של צמיחה. אם אדם הוא בריא, הוא יכול לעשות המון, אבל מבחינת שוק העבודה הוא מת. גיליתי נשים שלא רק רוצות לעבוד, אלא ממש

צריכות לעבוד. יש המון אנשים שצריכים להתפרנס גם בגיל הזה".

עם העסק החדש הפכה חורין בעצמה לסבתא שעובדת לא מעט. דווקא בגיל הזה היא מרגישה שלמדה לעשות דברים טוב יותר. "לגיל יש בהחלט יתרון בעבודה הזו. מעבר לניסיון, יש לי את היתרון של המתינות. לא מכל דבר אני עושה עניין. יש הבנה מה חשוב באמת. יש גם דברים שהגיל מגביל אותי בהם: אני לא אסע לראש פינה ולחדרה באותו יום, אבל אתכנן את לוח הזמנים שלי יותר טוב כדי שאספיק את מה שאני צריכה.

"הגיל לא משפיע על העשייה שלי. אני מרגישה שיש בי המון חיות. אני עושה דברים בהתלהבות ונשארת כל הזמן בעשייה. לפני עשר שנים התגרשתי וחשבתי שהחיים נגמרו, ואחר כך חליתי בסרטן – והנה היום אני מרגישה מצוין והכול בסדר. הילדים גאים בי. הם רואים שגם לסבתא יש חיים משלה. אני עוזרת להם עד כמה שאני יכולה, אבל לא עוצרת את החיים שלי. הנכדים הם חלק מהחיים שלי ואני אוהבת אותם בכל לבי ונשמתי, אבל יש לי חיים משלי. הרבה אנשים חושבים שברגע שהסבתא יוצאת לפנסיה, היא צריכה להתייצב ולעזור מתי שצריך – אבל לא, היא רוצה גם ליהנות ולחיות, ללכת למכון כושר, לנסוע, לטייל, לעשות טרק בדרום אמריקה. מגיע לה".

__________________________________________________________________________________________________________

עוד באנשים:

• אמא? לא קשר דם: הילדה שהחליטה "להתגרש" מאמה
• צעירים שעלו מרוסיה מתכננים מחאה חברתית משלהם