מה המזג: גשום
מה נשמע: וואלה, תודה
כמה מילים: פחחחח

אמריקנה זה כאן(ה). אפילו על מיכליות זבל

חולה חולה חולה.

חזרנו מאטלנטה חולות גוססות מתות. ניסיתם פעם לחשב חום גוף בפרנהייט? זה הרבה יותר גרוע ממזג אוויר. 99 נשמע המון. 103 לא נשמע הרבה יותר אבל זה למעשה משול לרגל בקבר. בערנו, הזענו, לקחנו תרופה. הזינו, קינחנו, שתינו, ישנו. ארבעה ימים של שכרון חושים עברו על כוחותינו, והיום, גם אני וגם הקטנה שלי נפטרנו סוף סוף מהווירוס הצורר שקבר אותנו במחי שיעול.

מצד שני, היינו באטלנטה.
אטלנטה ג'ורג'יה, אי שם בגבולות הדרומיים של ארצות הברית, תמיד תיתפס בעיניי בתור המקום הסימפטי הזה שאני עוברת בשדה התעופה שלו בדרך לביקורים בארץ. יש להם שדה תעופה נהדר לאטלנטים האלה, עם רכבת מסודרת שמעבירה אותך ממקום למקום ללא מצמוץ וללא ניג'וס. בפעם הראשונה מזה 36 שנים, עם זאת, יצאנו את גבולות שדה התעופה, כדי לראות מה קורה שם, בלב הבייבל בלט.

בתים צנועים שיכולים להכיל משפחה מרובת נפשות בנוחות. בחצי משכר הדירה שלכם

מייק ושרה עברו לאטלנטה לפני שנתיים והיום הם חיים עם התינוקת שלהם בשכונה הכי נחמדה בעיר, בבית שיכול להכיל משפחה של 18 נפשות שאוהבות לארח. (רוצים לדעת כמה הם משלמים על זה בחודש? לא כדאי לכם, לבכם התל אביבי עלול להפסיק לפעום מקנאה וחוסר צדק). הם הזמינו את החבורה הקטנה שלנו לסופ"ש בבית הדרומי שלהם עם קצת אירוח דרומי, ואוכל דרומי ואנחנו לא אומרים לא לאוכל, כידוע.

גנים מרהיבים. אבל הקפידו לצאת אליהם מוקדם בבוקר, לפני שחם

אז זינקנו על ההזדמנות. תמיד רציתי להיות בג'ורג'יה. פינטזתי על סוואנה ועל "חצות בגן הטוב והרע", על אחוזות מטעים ענקיות ועל אנשים חייכנים שעושים וודו בלילה ושותים ג'ין כל היום. אבל סוואנה היא 5 שעות נסיעה מאטלנטה ולנו היו רק שני לילות, ולכן נפרדתי לשלום מהרעיון הזה והתמסרתי לסופ"ש בניהול המקומיים.

אחרי ששמנו בצד את אחוזות המטעים ושדות הכותנה, שכאמור לא קיימים באטלנטה, מה בעצם נשאר בה? ובכן, יש בה דאונטאון ככל דאונטאון, מיד-טאון ככל מיד-טאון ופידמונט פארק הגדול והיפה שכולל בין השאר גנים בוטניים מרהיבים. יש בה מסעדות נחמדות ואפילו איזור מקסים של הווילג', ובסופו של יום, היא נראית עיר רגילה ונעימה.

פידמונט פארק. פה קרוב במרכז העיר (photo:thinkstock)

אבל המקומיים יודעים את רזי העיר. הם מספרים לנו בלילה צ'יזבט על הפשע בעיר, על כך שדרום העיר היא איזור עוני גדול ולמרות התחבורה הציבורית הבינונית, תושבי הדרום מוצאים את דרכם לאזור האמידים יותר. הם מספרים לנו שחשבון המים שלהם יותר גבוה משכר הדירה. הם מספרים לנו שלפעמים החום מגיע לרמות כאלה שהם לא יכולים לגעת במשקופים בבית בלי לקבל כוויה. ובבוקר יום ראשון, כשהרחובות שקטים כקבר, חברינו מספרים שהם בערך האנשים היחידים באטלנטה שלא הולכים לכניסה בימי ראשון. מה הביג דיל, שואלת אני, יהודיה מקולקלת. מייק ושרה נאנחים. מי שלא הולך לכנסיה בג'ורגיה, אין לו חברים, הם מספרים. הקהילה כולה נפגשת בכנסיה. שם מכירים חברים, שם עושים תוכניות, שם פוגשים את בני הזוג לחיים ושם קובעים פליידייט עם הילדים. כל הביצ'ס הנוצריות הטובות מחליפות שם מתכונים ומדברות על כל מי שהן מכירות בהתרגשות מהולה באהבת האל. מי שלא שם, במילים אחרות, לא קיים.

האם ישו מציל? אולי לא אותי. מגה כנסיה באטלנטה (photo: thinkstock)

אבל מייק ושרה בוחרים לא ללכת, וזה יוצא דופן בבייבל בלט הארה"בי. ואני שואלת את עצמי, מה היה קורה אם יהודיה כמוני היתה עוברת לאטלנטה. האם גם אני לא הייתי פוגשת חברים אם לא הייתי מגיעה לדייט עם ג'יזוס כל יום ראשון? האם גם אני הייתי נענשת בבדידות מזהרת כי לא הייתי יודעת את ההמנונים הקבועים?

מעניינת אטלנטה. כשכל הקבוצה החילונית שלנו מתיישבת לבראנץ' בבוקר ראשון, אנחנו מגלים שאסור לשתות ובכלל לרכוש אלכוהול ביום ראשון עד השעה 12:30 בצהריים, שחלילה לא נחמיץ את הטקס של בוקר ראשון בגלל איזו בירה. "שוב אלוהים הזה", אומרת שרה. תאמינו לי, במקום שבו אין בלאדי מרי בבראנץ', ללא ספק אין אלוהים.

אגב, אם אתם בעניין, נסו את הסדרה הבאה. היא אמנם לא על אטלנטה אבל היא בהחלט על ביצ'ס נוצריות טובות: