מה המזג: נעים לעונה. האם החורף מאחורינו?
מה נשמע: Goodnight Lover by Fluke
כמה מלים: לפחות את הפוסט הזה.
קסם של קסולה. ואכלנו את סוף המנה היום בצהריים
כשיש לנו ימי הולדת אנחנו אוהבים לצאת לאכול. גם כשאין לנו ימי הולדת אנחנו אוהבים ללכת לאכול, אבל זה לא קשור. אנחנו פשוט מזכירים לעצמנו שהיום יום ההולדת של מישהו וזה מספיק לצרכינו, אבל במקרה זה, יצאנו בכל זאת לחגוג את יום ההולדת שלו, והפעם ניסינו את Chalkboard, עליו קראתי דברים טובים בלבד, ביסטרו קטן וחתיך שממוקם באזור לינקולן סקוור בצפון העיר.
היום יום ראשון, השעה 7:30 בערב והעיר שקטה כבית קברות בחצר כנסיה. חישוב זריז העלה משוואה שכללה את העובדה שיום ראשון (רוב המסעדות מתות) ואת העובדה שטקס פרסים גדול מתחולל ברגעים אלה בצד השני של היבשת ובטלוויזיה ומצאנו את עצמנו לגמרי לבד בביסטרו החמוד. לגמרי לבד, הווה אומר: אנחנו, זוג החברים והמלצר, שקיווה שניחנק מהמתאבנים שלנו.
ביסק עגבניות או לא להיות (או לפחות זה מה שקיווה המלצר)
אני לא יודעת אם אי פעם ישבתם לגמרי לבד במסעדה. לא לבד עם עוד שולחן אחד ולא לבד רגע לפני הסגירה, אלא פשוט לגמרי לבד, כשרק הצחוק שלכם מהדהד ומוזיקת הג'ז ברקע מנגנת רק עבורכם? האוכל טעים יותר כשיושבים לבד במסעדה, הידעתם? האוכל טעים יותר ומוכן אך ורק בשבילכם כי אין אף אחד אחר שדורש את תשומת לב האנשים במטבח מלבדכם ואין מי שיציק למלצר בדיוק ברגע שהוא אמור להביא את האוכל מהמטבח, ולמעשה המלצר כל כך שונא אתכם בזמן שהוא יושב במטבח ורואה את השידור החי של טקס פרסי האוסקר, עד שהוא כבר ידאג שלא יהיו לכם שום תלונות כדי שתוכלו לאכול ולעוף הביתה.
וכך היה. האוכל היה ללא כל דופי – ב-Chalkboard אין תפריט, יש רק לוח גדול עליו כתובות בגירים המנות היומיות, ללא הסברים וללא תוספות. המלצר הסביר לנו באריכות על כל מנה בעודו מתכנן את בובות הוודו שלנו ואנחנו נהנינו מפטה הבית המשובח, מביסק העגבניות שהגיע לצד כריכי גבינה כחולה ומלחמניות כל כך טריות עד שכוו את לשוני בשעה שהתפוררו לי בפה.
העוף! המטוגן! בסגנון! דרומי! שמעתם אותי!
לעיקריות אכלנו קסולה ברווז מרהיב ודג שקט ומרגיע ואני הגדלתי עשות והזמנתי את העוף המטוגן שלהם בסגנון דרומי. KFC, מישהו? לא כשמדובר במנה ענקית בעלות של 25 דולר. לא, כי אז מדובר בעוף גורמה עם ציפוי מתפצפץ ופירה שאין שני לו. אנשי המטבח השקיעו את נשמתם המשועממת בצלחת המקרוני בגבינה העשיר והדביק שלנו, ויכולנו לדמיין בין שקשוקי הסכו"ם במטבח את מחיאות הכפיים הרועמות שמקבלת מריל סטריפ בזמן ששאר חבריה המנצנצים מנשנשים טונה טרטר.
לא היה לנו כוח לקינוח. גם למלצר לא היה. ראינו אותו מתחמק מהדלת האחורית עם תיק על גבו רגע אחרי שהגיש לנו את החשבון. נדמה לי שבשלב הזה היינו לגמרי לבד כשרק שמלתה של אנג'לינה ג'ולי מסתובבת על השטיח האדום במטבח משטרת האופנה. בכל זאת שילמנו. פירגנו להם. תכלס, הלקוחות היחידים, לא?
