"עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים...", נכתב במסכת קידושין בתלמוד, ונראה כי עולם הצומח שסביב לעיר ההיסטורית מציית לאימרה, עם שלל פרחים, שיחים ועצים ייחודיים לה.
אורן ירושלים
עץ ירוק-עד המגיע לגובה שמונה מטרים, ועצים שאינם נטועים בצפיפות עשויים להגיע לגובה רב יותר. קליפת הגזע והענפים הבוגרים מחוספסת, והוא מכיל שרף ובו חומרים אורגניים נדיפים, אשר הופכים את האורן לדליק ופגיע לשריפות. אורן ירושלים פורח באביב באצטרובלים זעירים, המרוכזים בקבוצות צפופות בראשי הענפים. עליו של אורן ירושלים הם מחטים, שבנשירתן יוצרות מרבד על פני הקרקע, המדכא צמיחתם של עשבוניים. רקפת מצויה היא חריג המצליח לפרוח גם מתחת לאורנים, ואפילו נהנית שם ממיעוט תחרות.
למרות שתפוצתו המקורית של העץ היא מזרח-ים תיכונית, בישראל נותרו מעט מאוד חורשים טבעיים של אורן ירושלים. העץ ניטע בידי אדם באורח יזום בשטחים גדולים, בעיקר באזורי ההר - מהגליל ועד לדרום הרי יהודה. את הנטיעות החל שרות הייעור של המנדט הבריטי בשנות העשרים של המאה ה-20, והמשיכה בו הקרן הקיימת לישראל. הסיבה לבחירה באורן ירושלים היא עמידותו הגבוהה לתנאי יובש.
פעמונית ירושלים
פעמונית ירושלים היא פרח חד-שנתי נמוך ומשתרע, המסתעף מבסיסו לגבעולים אחדים. הצמח כולו מכוסה שערות זקופות וגבעולו עגול. פעמונית ירושלים, הפורחת בחודשים מרץ-מאי, היא צמח מקומי (אנדמי), הצומח בישראל ולבנון בלבד. היא גדלה על סלעים ובנופים עשבוניים (בתה), ונפוצה בצפון הארץ ובמרכזה.
גרגרנית ירושלים
גרגרנית ירושלים היא קטנית חד-שנתית חורפית זקופה, שגובהה עד 30 ס"מ. צבעה ירוק כהה, והיא מכוסה שערות רכות וצמודות. היא פורחת בתפרחת צהובה בחודשים מרץ ואפריל, וגדלה בבתה ובשטחים עשבוניים במישור החוף ובשפלה, בעמק הירדן ובגלבוע, בהרי יהודה ובמדבר יהודה. תפוצתה העולמית מזרח-ים תיכונית.
סתוונית ירושלים
סתוונית ירושלים שונה מעט מהסתוונית השכיחה, סתוונית היורה, והיא בולטת ביופיה. הפקעת שלה גדולה וטמונה עמוק בקרקע, לעיתים עד עומק של 40 ס"מ. רק לאחר שהפרחים הוורודים-סגולים שלה נובלים – מופיעים 5-9 עלים רחבים.
היא פורחת בין אוקטובר לינואר, בעיקר בחודשים נובמבר–דצמבר, והיא מין נדיר למדי כיוון שבית גידולה – אדמה כבדה ועמוקה, המתאימה לחקלאות – נתונה בסכנה. הפרח משגשג בשדות בור, שדות מעובדים וכרמים, וכן בצידי הדרכים, ופיתח הסתגלות מיוחדת לשדות הנחרשים חריש שטחי, כמו במחרשה מסורתית. סתוונית ירושלים, הנפוצה רק בצפון-מזרח הים התיכון (טורקיה, סוריה וישראל), גדלה בשדרת ההר ובבקעת הירדן, וכן במרכז הגולן. היא הוגדרה רק באמצע המאה ה-20 על ידי החוקרת הישראלית נעמי פיינברון.
נורית ירושלים
צמח רב-שנתי זקוף ונמוך (20 ס"מ) ושכיח מאוד: קל לזהותה לפי מראה השעיר–מאפיר, בעוד שמרבית מיני הנורית קירחים וירוקים. היא פורחת בפברואר-אפריל בפריחה צהובה וגדולה. שמה, אגב, הוא חידוש השם התלמודי ארמי "נוריתא", וניתן לה בזכות האור המוחזר מהפרחים, שרבים מהם מבריקים מאוד.
נורית ירושלים גדלה בבתה ובשדות בצפון הארץ ובמרכזה, בעיקר בהרים, והיא נפוצה בארצות מזרח הים התיכון ומערב אסיה.
טופח ירושלמי
פרח פרפרני חד-שנתי חורפי, מסתעף ומטפס. הצמח קירח, צבעו ירוק נוטה לכחלחל, ופרחיו גדולים (עד 2 ס"מ), צבעם צהוב או כתום חיוור עם עורקים ורודים, והם נישאים על ענפים דקים בקבוצות של 2-5. טופח ירושלים פורח בפברואר-אפריל, וצומח בשדות בור ובשטחי בתה, בעיקר בהרים בצפון הארץ ובמרכזה: גליל, כרמל, שומרון, ומעט גם בעמקים, במישור החוף, בשפלה, בנגב המערבי, בעמק החולה ובעמק הירדן.
השם טופח נזכר שבע פעמים בכתבי חז"ל, וזרעיו שימשו לאכילה כשהם מבושלים, כמו עדשים. מיני טופח משמשים היום בארץ כגידול חקלאי נדיר לחציר מעורב עם דגניים. בארצות אחרות הם נחשבים לצמחי מספוא ומרעה חשובים, ומיני טופח שונים משמשים למאכל כשהם טריים או מבושלים. ברפואה העממית הם נחשבים כתרופה לשלשול, לפצעים בעור הפנים וכממריצים ליצירת חלב אם.
דוגון ירושלמי
צמח דו-שנתי מסתעף מאוד, שגובהו 30–80 ס"מ. הוא מכוסה כולו בשערות בלוטיות, דביק ומדיף ריח עז של קמפור. העלים תמימים שעירים מאוד, ובמראהו הכללי הדוגון הירושלמי דומה לקייצת, אך נבדל ממנה בתפרחת הוורודה ובריחו העז.
דוגון ירושלמי פורח בקיץ, ביולי-אוקטובר. תפרחתו מאופיינת בשני צבעים (ומכאן שמו - דו גון): פרחי ההיקף הלשוניים צבעם ורוד עד סגול, פרחי המרכז הצינוריים צהובים.
זהו צמח נדיר בארץ, הגדל כפרטים בודדים באדמה כבדה בשולי שדות וכרמים. תפוצתו הצטמצמה לעומת הנתונים מראשית המאה ה-19, וכיום הוא גדל בעיקר בשומרון, בגולן ובעמקי הגליל העליון.תפוצתו העולמית משתרעת בארצות המזרח התיכון.
דבקת ירושלים
צמח חד-שנתי עדין ומסועף, גובהו 15–50 ס"מ, שגבעולו מרובע ועליו סרגליים מחודדים. דבקת-ירושלים פורחת בין אפריל ליוני, פרחיה ערוכים בקבוצות צפופות, צבעם קרם, לפעמים נוטה לארגמן. הפרי של דבקת ירושליםמוארך וחלקו העליון לבן. היא שכיחה למדי בבתה ובחורש בחבל הים תיכוני, בעיקר בצפון הארץ.
מרוות ירושלים
פרח עשבוני רב-שנתי, אולי הידוע במיני המרווה. זקוף, גובהו 80 ס"מ ויותר. התפרחת שלו – בגווני ורוד ואדום - מסועפת, ויש סברה שהיא ששימשה השראה לעיצוב מנורת בית המקדש, ומוצאים אף בשם מרווה משום רמז לכך, מתוך הדמיון במילים מרווה–מוריה. שמה ניתן לה על ידי הבוטנאי השוויצרי פייר אדמונד בּוּאַסְיֶה, שחקר את צמחיית המזרח התיכון במאה ה-19.
מרוות ירושלים היא מין שנמצא רק בישראל ובסוריה, פורחת במרץ-יוני, ובצפון הארץ צבעי הפרח חיוורים יותר. היא שכיחה בארץ בחורש לח באזור הים תיכוני, בעיקר בהרים, משני עברי הירדן, ונמצאת גם במדבר. יש הסבורים ששמה הלועזי של המרווה, Salvia, נגזר מהמלה הלטינית Salvere, שפירושה "להושיע", ואפשר שהדבר מעיד על חשיבותה הרפואית הרבה.
