השבוע הלך לעולמו מייק לבנה, מוותיקי אנשי הטבע בישראל. בידיעה על מותו הגדיר אותו עיתון הארץ כמי שהיה בין היתר מחבר ספרי טיולים, מדריך, בוטנאי, מורה דרך, ארכיאולוג וחוקר טבע בעמק החולה, החרמון ורמת הגולן ואיש החברה להגנת הטבע שנים ארוכות.
אמנם אחזתי פעם או פעמיים ספר שכתב, אבל להוציא שיחת טלפון פה ושם, לצורך כתבות בנושא החרמון, לא ממש זכיתי להכירו, ולמרות הפריביליגיה המקצועית, אני נאלץ להסתפק ביוטיוב.
http://www.youtube.com/watch?v=_kEhGj1Ttzo
לבנה היה מאותם מאגרי מידע חיים המהלכים בינינו. קשה לי להימלט מהמחשבה שעם כל ההערכה הרבה שאותם אנשים זוכים לה בקרב חוגים מצומצמים עוד בחייהם. במקרים רבים רק אחרי מותם, מתחוור הפיספוס. הוא היה מאותם אנשים שנמצאים באותה רשימה לא מסודרת של אנשים שעוד ארצה לפגוש ולראיין. והנה מאוחר מדי, נדמה שראוי להזכיר לזכרו את אחת מאהבותיו הגדולות - הר החרמון למרגלותיו חי. מצבו האקולוגי של ההר, איזור בעל ייחודיות ורגישות אקולוגית יוצאת דופן, קטסטטרופלי למדי. הטבע הייחודי בהר, על פרחיו ופרפריו, נדחק בין פעילות הצבא על ההר לבין אתר הסקי שעושה בו שמות.
ממש אוטוטו מתחילה העונה המעניינת בחרמון. מזג אוויר יוצא דופן, מינים נדירים, ונוף שאין שני לו. אפשר להניח שהחברה להגנת הטבע, שלבנה היה מאנשיה, כבר תדאג לארגן יום סיור בהר לזכרו. גם אם זה לא יקרה, מאוד מאוד מומלץ לזכור להגיע בחודשים הקרובים לטיול במרומי ההר, שכדאי להתחיל בבית אוסישקין בו עבד.
עושה רושם שמוזיאון הטבע בית-אוסישקין של החברה להגנת הטבע בקיבוץ דן, גם הוא לא זוכה לכבוד הראוי על מפת המטיילים. למרות שהוא נמצא באיזור מאוד מאוד מתוייר, מעטים מדי מגיעים אליו.
למרות השם המרתיע (הפועל וזה, אתם יודעים), מאוד מומלץ להיכנס, ולהצטייד בקצת מידע ודעת לפני העלייה. עם קצת מזל, אולי תיפלו על יוסי לב ארי, מנהל המקום, עוד אחד מאותו דור נפילים של אנשי ידיעת הארץ, שהולכים ונהיים נדירים במקומותינו.
