כל שנה אותו סיפור.
שלא תבינו לא נכון, אני אוהב את פסח בכלל, ואת ליל הסדר בפרט. האוכל, השירים, היין, סיפור יציאת מצרים, היין. אבל איפה כתוב שצריך לעשות את זה על שולחן סלוני, עם סידורי פרחים, מפה לבנה, והסרוויס שאכלנו עליו עוד באירופה? כל שנה מחדש, מנדנד לי העניין הזה של לצאת למדבר לציין את חג החירות אחרת, שלא לומר כמו שצריך.
בטח שמתם לב שגם השנה ליל הסדר נופל על ירח מלא, מה שאומר שיש מספיק אור על מנת להסתדר שם בחוץ בלי אמצעי תאורה מלאכותיים. וגם השנה מה שהיייתי רוצה לעשות הוא לקחת את החבר’ה, לצאת למדבר מבעוד יום, ולהרביץ זבח פסח כמו שצריך: כבש על האש, שורש חזרת, מצה, ירח מלא, והרבה יין ודיבורים על עבדות וחירות. לא ממש לשחוט כבש כמו השומרונים, אבל בהחלט חתיכת צליה על הדרך.
אבל חירות לחוד ומציאות לחוד. פתוחה ככל שתהיה המשפחה שלי - את הרעיון הזה אני לא מצליח להעביר, וכל שנה אותו סיפור, איכשהו זה לא מסתדר. אני לא היחיד שנראה לו מתאים לחגוג תחת שמי המדבר בליל ירח מלא, אבל עבדים היינו, למחויבויות האלה, ועבדים נשארנו. גם השנה נסב לשולחן באותה מסורת שיש בה מעט מן החירות והרבה מהכבלים סרי הטעם העוברים מדור לדור.
השנה זה כבר לא יצא. אולי בשנה הבאה. בעצם, בשנה הבאה אי אפשר, כי זה התור של המשפחה שלה..
