לפני חודש בערך הייתי בגיאורגיה פעם שנייה. הפעם כאורח לשכת התייירות הממשלתית של גיאורגיה מטעם "לאשה": מלונות יוקרה, מסעדות טובות, אתרי סקי, בקיצור- סבל של ממש. אבל לא זה מה שרציתי לספר.
מה שמדהים הוא תגובות האנשים ברחוב כשאני מספר שהייתי בגיאורגיה - השכן, הקצב, האיש במכולת. קודם כל, עד שאני אומר 'גרוזיה’, לא בדיוק ברור על מה אני מדבר. ואז מגיע משהו בסגנון"יכולת לנסוע לאשדוד" או "חסר גרוזינים בארץ?" ושאר הערות עם ניחוח לא קל של גזענות. וזה די מפתיע כי הגיאורגים - ששונאים שקוראים להם גרוזינים, מכיוון שזה השם של הארץ ברוסית - מתגלים כל פעם מחדש כעם מקסים במיוחד.
לא ברור מאיפה צמח דימוי הגרוזיני כאלים, מסריח, שעיר וטיפש, אבל אני חייב לומר שכל קשר בין זה לבין המציאות הוא מקרי לגמרי. בנחיתה בטביליסי הבירה, נתקלים באנשים נעימים, מטופחים, מסבירי פנים ומשכילים. זה אמנם נכון רק עד כמה שהכללה יכולה להיות נכונה, ובכל זאת: נעימים, מטופחים, מסבירי פנים ומשכילים.
והדברים אמורים לא רק לגבי היחס שלהם לתיירים בכלל ולישראלים בפרט (לפחות עד לגל הישראלים הצפוי כעת עם ירידת טורקיה ממפת התיירות הישראלית, הם בהחלט אוהבי ישראל) אלא גם להתנהלות שלהם עם עצמם. רואים את זה מצויין בתורים.
סיפור קצרצר לדוגמא: נסענו שני חברים ואני לאורך הרמה של רכס הקווקז הדרומי (מסלול מדהים בפני עצמו בתחילת הקיץ). רוב הדרכים הן דרכי עפר, והג’יפ השכור שלנו עשה, מן הסתם, עבודה הרבה יותר טובה מרוב הלאדות שנוסעות שם.
באחת השלוליות החליט החבר ששב מאחורי ההגה לעקוף את הטרנטה הרוסית שנסעה לפנינו. ומבלי שהתכוון הרביץ עליה חתיכת שפריץ של בוץ, שחבל על הזמן. לא רק את המכונית עצמה הוא טינף אלא גם את הנהג שהחלון שלו היה פתוח. לא ידענו איפה לקבור את עצמנו, אבל בעיקר הפתיעה אותנו התגובה של יושבי המכונית: חיוך מבוייש ונבוך. שהפך לחיוך של " הכל בסדר. קורה" בשנייה שפתחנו את פינו באנגלית. אפשר רק לדמיין איך כזה אינסידנט היה נגמר בארץ.
בקווקז הקטן. שפריץ של בוץ לתוך הטרנטה
בביקור האחרון היה איתנו גם אור הלר, כתב ערוץ 10. בכל פעם שמישהו אמר 'גרוזיה’ (או 'גרוזינים’) הוא תיקן אותנו בנחישות ובעקשנות - "גיאורגיה", "גיאורגים", "גיאורגית". אין אלא להצטרף אליו - הגיע הזמן להוציא את המילה גרוזיה מהלקסיקון העברי, או במשפט אחד: עזבו אתכם מהגרוזינים.
