מה המזג: מינוס 15 צלסיוס
מה נשמע: Mornington Crescentשל Belle and Sebastian
מילים: 1539
אני מקלידה במרץ את התירוץ העלוב שלי לספר בזמן שקרני שמש חמימות יוקדות לי על הגב. הנוף מהחלון שלי עוצר נשימה. מהקומה ה-30 בלייקוויו, רואים את הסקיי ליין המסותת של שיקגו כמו גלויה, פה קרוב מכחיל לפניי אגם מישיגן. הוא קפוא כרגע, דה, אבל מרשים לא פחות בזכות זה. לפרקים אפילו יותר.
שיקגו. מהחלון
אני מנסה לכתוב, כבר שנתיים וחצי, מאז שהגענו לכאן. זה נשמע מצוין אז: הוא יעשה את ה-MBA שלו באוניברסיטת שיקגו ואני אגדל את האפרוחית בהנאה בזמן שאקליד נמרצות את הבסטסלר הבא של הניו יורק טיימס. 1 מתוך 5 זה לא רע. בינתיים הוא סיים עם הלימודים בהצלחה מרובה ועבר לשוק העבודה והאפרוחית כבר מזמן מבקרת בפתחי הגן היהודי הקרוב למקום מגוריי ואילו אני עדיין מנסה לכתוב את רב המכר שלי.
אני מאוהבת בשיקגו, העיר הכי מפתיעה בעולם. העיר השנייה (לפחות פעם) היא בליל של סטריאוטיפים למי שמעולם לא ביקר בה ובונבוניירה עטופת שוקולדים סודיים שבכל אחד מהם מילוי בלתי צפוי אחר למי שמעז לנסות. אני ידעתי עליה שהיא קרה (עיר הרוחות), שהיא מאפיונרית (אל קאפון), ושהיא אפורה. אפורה אינדיד, במיוחד כרגע, כשהשמש הקסומה משפריצה עליה מיליארד צבעי מנסרה. כשהוא ביקר כאן לקראת ה-MBA, שלוש שנים אגו, הוא חזר בעיניים נוצצות. "אני מאוהב בעיר הזאת", הוא אמר לי, "מאוהב. ואני חושב שאת תאהבי אותה גם".
אז הוא, ואני ועוללה ולולה (אחת ילדה, אחת כלבה) הגענו הנה בפעם הראשונה על אמת עם יותר מזוודות ממה שיכולנו לסחוב ויותר תהיות מתשובות, אבל דבר אחד היה ברור מהשניה הראשונה: אנחנו מאוהבים. וכמו בקשר חדש, לא שאלנו שאלות. קודם נגענו, התמזמזנו, צחקקנו והתחבאנו מתחת לשמיכות כדי למצוא את כל המקומות האינטימיים. הבדיחות האישיות, המגרעות שלה, העובדה שהיא קצת קלפטע וקרירה לפרקים, זה הגיע רק אחר כך, אבל כבר לא יכולנו לחזור אחורה. את שערות הערווה כבר ראינו והקשר חזק מאיתנו.
שיקגו בדם שלי עכשיו. אנחנו נשאר כאן עד שהקשר הזה ייגמר, ובינתיים אנחנו ממשיכים לצאת לדייטים, לטעום אותה וללכת ברחובות המוכרים והלא כל כך מוכרים כל יום, כדי להוציא ממנה את המיטב. ועד כה, היא לא מאכזבת אותנו. ברחובות עם ניחוח של המבורגר שמנוני מתהלכים האנשים הכי נחמדים בעולם, לובשים חולצות של הקאבס ומפזרים אנרגיות טובות. יאפ, אני מאוהבת בשיקגו, ואני לא מכירה מישהו שלא.
אני לא יודעת אם אני יכולה לעזור לכם במציאת השווקים הכי נחשקים וכוכי הפשע הכי מסריחים, אבל אני יכולה (ורוצה, כמה רוצה) להכניס אתכם בשבילי החיים היומיומיים בעיר הכי לא יומיומית שחייתי בה. הפנג-שווי של שיקגו הוא יחיד במינו, האגם והנהר מרגיעים את הרוחות וגורדי השחקים מדגדגים את השמיים. כל בלוק הוא ארץ אחרת, כל סטייק הוא מלמיליאן והאנשים הטובים שואלים אותך ברחוב "וואטס אפ". לא הייתי בכל השכונות, לא אכלתי בכל המסעדות ואני רק יכולה לספר ולהמליץ על מה שהתחככתי בו בעצמי. אני בטוחה שיש עוד הרבה מקומות שאני לא מכירה, אבל אני מנסה, בחיי, מנסה להגיע לכולם.
מואה
שיקגו היא עיר של בלוז, של ג’אז ושל להקות קטנות שמחכות לפרוץ, וככה אני כותבת את הבלוג הזה, לצלילי פס הקול של החיים שלי (כן, אני חיה בסרט). ולכן, כל פוסט ידווח לכם גם מה הטמפרטורה בחוץ כרגע, כמה מילים כתבתי היום ומי מזמרר לי באוזן. המוזיקה זה בשבילכם. ספירת המילים היא בשבילי – סחבת היא מחלה קשה ואני לוקה בה ללא תקווה למרפא. כך לפחות אם אני אאלץ לדווח על 0 מילים אני אתבייש מאוד. גם זה סוג של בעיטה בתחת.
בסופו של דבר שיקגו היא בלאגן אחד גדול וכך גם אני. אז עדכנו אותי אם פספסתי, אם שכחתי או אם טיפשתי. אני רק גרה כאן, אני לא ממציאה את הכללים. ואחרי הכל, במיד ווסט אין כל חדש.
