מה המזג: מינוס 5 צלסיוס
מה נשמע: People eating peopleשל Rain Rain
מילים: 750
זנחתי את הספר שלי היום לטובת רומן עם סיפור קצר. פיטר עדכן אותי שיש תחרות סיפורים קצרים שהזוכה בה יזכה לראות את סיפורו מפורסם ב-Writer’s Digest. ניצלתי את ההזדמנות להתחמק מהספר ולעשות קצת אהבה עם סיפור חדש. אבל לא הייתי זקוקה להרבה. במסגרת האהבה החדשה שלי לכל מה שדורש התעסקות ביד (הרמה להנחתה) ושאינו כתיבה, ליטל סיפרה לי שהיא מכירה שתי חנויות מהממות ב-Wicker Park, שהיא הפלורנטין הנוכחית של שיקגו, אם תרצו.
צנצנות עם כפתורים בסוטאש
וויקר פארק שוכנת מערבית לנהר ולכביש המהיר, ורוב שנותיה היתה בית לאוכלוסיות מהגרים, בעיקר פולנים (הסכיתו, תלמידים: בשיקגו ריכוז האוכלוסיה הפולנית הגדול ביותר מחוץ לוורשה. לא פלא שאני מרגישה בבית), והיא היום שתי וערב של רחובות קטנים וצבעוניים, של חלונות קטנים שמאחוריהם מסתתרים חדרי סטודיו של אמנים, בתי קפה שמגישים קפוצ’ינו אמיתי ולא את החומר השחור המטפטף האמריקאי ואנרגיה צעירה ופעלתנית, בסך הכל. לעתים קרובות התלבטנו האם לעבור לגור בוויקר פארק. השכונה לעולם אינה מאכזבת ותמיד יש כאן מה לראות, מה לעשות, מה לאכול. רצינו, שלא תטעו. אבל המסקנה שלנו היא תמיד זהה: אנחנו לא מספיק מגניבים.
הבוקר הבטיחו לנו החזאים את אחד הימים הקרים של השנה, של העשור, של החיים כולם, אבל בחוץ לא יותר מקר קרגיל, ערימות השלג מהסערה הגדולה עדיין ערומות על המדרכות, מפריעות לצאת מהמכונית ולעבור את הכביש. אבל וויקר פארק לעולם לא תתפס מונוכרומטית. הלבן מתערבב בשלטי חנויות פלואורסנטיים וגרפיטי מתוכנן, בפסי רכבת עילית שחדלו מזמן לפעול והיום הם גינה ציבורית לרווחת ילדי השכונה. בין הרחובות הצבעוניים האלה הכירה לי ליטל את סוטאש (בשפת הקודש: צמה קלועה), חנות פצפונת על רחוב דיימן, שמתמחה בסרטים, נוצות וכפתורים, ולא בהכרח בסדר הזה, בה כל כפתור עולה כמו שני כרטיסי אוטובוס אבל עושה שמח בלב וביד. בעלת המקום היא אישה מתוקה שמעבירה גם קורסים בהם היא מלמדת איך לייצר פרחים מסרטים ושאר תופינים, ומחזיקה בספרי הדרכה צבעוניים לצד קירות שלמים של צנצנות-צנצנות וכפתורים-כפתורים. מבט אחד בצנצנות המנצנצות ונזכרתי במאמר שקראתי על כך שיותר בחירה גורמת לאנשים להיות פחות מאושרים. מצב הרוח שלי, אם כן, הלך והתחרבן עם כל דקה שביליתי בגן העדן הזה, עד שבסוף עשיתי אנ-דנ-דינו ויצאתי משם עם ארבעה כפתורים וסרט. "Stay warm!" צועקת אחרינו האישה המקסימה שכל הכפתורים שלה. סטיי וורם אינדיד, אני חושבת, ונוחרת לכיוונה קצת.
את התסכול על כך שלא יכולתי לקחת את כל הצנצנות המדנדנות איתנו פרקתי על בנטו בוקס מלאה כל טוב במקום שהוא לא הרבה יותר מחור בקיר ברחוב ארמיטג’. המקום נקרא, איך לא, בנטו בוקס. הבנטו בוקס, למי שלא זכה, הוא המצאה יפנית מסורתית שמאפשרת אריזת אוכל ביתי בקופסה מחולקת לבשר/דג, אורז וירקות מבושלים או מוחמצים, ובמקרה שלנו מדובר בקונספט שמתורגם באופן חופשי למדי לאוכל אסיאתי. בבנטו בוקס שלי, למשל, ביקרו בקר בולגוגי קוריאני, אורז וחברים, ואצל ליטל שנמנעת מבשר התארחו קארי בטטה ושאר ירקות, ואפילו עידו הקטן שלה, שהתלווה אלינו לחיפוש האוצרות היה מבסוט ומלמל ביפנית תקנית לאורך כל הארוחה.
דה נידל שופ. טקסטיל של מגניבים
אבל אוכל לחוד ועבודה לחוד, והחנות הבאה כבר חיכתה לנו מעבר לפינה, ברחוב צ’רלסטון.The needle shop היא חנות בדים פינתית מופלאה, שמתמחה בעיקר בהדפסים של מעצבי טקסטיל כמו איימי בטלר, קוקה, ואטסוקו פורויה, כך שזה גן עדן לחובבי בדי רטרו הארד קור. חברי הצוות הצעיר הם טו קול פור סקול וכשהם לא עושים בייביסיטינג לבדים המדהימים הם מעבירים סדנאות תפירה ומייצרים כריות, סינרים, תיקים ושלל עיצובים אחרים. החדר הקטן הסמוך לחדר התצוגה רצוף בספרי הדרכה ומגזיני תפירה מהסוג שהיה גורם לבטי דרייפר להזיל ריר. בד צהוב מודפס ציפורים לשמיכה של תינוק, בד טורקיז מודפס אופניים לוילון, בדי ויניל מודפסים בבושקות, מחכים להיות מונחים על שולחן האוכל העגול במרפסת. 15 דולר ומעלה ליארד (מה זה יארד? חבר של מטר) גרמו לי להתבונן בקנאה מהצד. ליטל לקחה יארד מהדפס משקפי השמש, אני לקחתי נשימה עמוקה. רטרו, ללא ספק הוא שם המשחק. ניסינו לשחק אותו, אבל המסקנה תמיד זהה: אנחנו לא מספיק מגניבים.
