העונה הקרה שבחוץ גורמת לי לפשוט את קוצי הדורבן שלי, להתחבר לצד הרגיש ולהתגעגע לזוגיות.
יתכן וזה הגשם ותחושת הכרבול הכללית, ויתכן וזה סתם כי אנשים מתחתנים סביבי וגם אני רוצה קצת לנוח. כן, אלה וגם הרצון הזה שמישהו ייקח כבר את ערימת הירקות הזו שמונחת לה שעות על השיש ויכין לי ממנה מרק.
בקרוב אהפוך לקלישאה
סיפרתי לה את החדשות המרעישות. היא תמיד האמינה שבסוף אתבגר. שניה אחרי שסיימנו לשמוח, לצהול ולתכנן את מסיבת הרווקות נטולת החשפנים והבולבולים על הראש שלי, נזכרנו שאין חתן. אז איפה מחפשים? שאלתי אותה. ״לא מחפשים. זה יגיע לבד, כשהכי לא תצפי לו הוא יבוא״.
וואלה אחותי, מה אני אגיד לך? את חברה טובה והכל, אבל אם לא שמת לב, לא ציפיתי בערך ארבע שנים והוא טרם בא, אז תחושה קלה - חלק יקראו לה אינטואיציה נשית, חלק יקראו לה מציאות - שהקלישאה הזו מקולקלת.
ההורים שלי גידלו אותי להיות בן אדם מלא ערכים, אכפתי וטוב לב (עד כמה שניתן ולא בימי ראשון). דיסני, לעומת זאת, גידלו אותי לידיעה שאני נסיכה ושלכל נסיכה יש נסיך ויום יבוא והוא ירכוב לו על סוס הפרא הלבן שלו לתוך אבן גבירול ויציל אותי מידי רשעים, או לפחות מידי פקחי חניה.תאשימו את דיסני. לנו - ולבנות האלה, בפארודיה האדירה הזו - זה עובד מעולה
אז זהו, שחוץ משווארמה, אין כלום על אבן גבירול. אני יודעת כי חיכיתי לו ומה לעשות, בחורה גם צריכה לאכול לפעמים.
קלישאות. בואו נדבר על זה רגע. מבלי שתכננתי או ששאלו אותי, אוטוטו יחלפו להם 29 חורפים והופ! אני בעצמי אהפוך לקלישאה תל אביבית. הרווקה התמידית בחבורה, הבררנית, הלא מתמסדת, זו עם הפוטנציאל הכי גבוה לשבת עשרים שנה מהיום בחדר חשוך, ללטף 30 חתולי רחוב ולגדל 20 זני קקטוסים. ואיזה גיל יותר מתאים מ-29 על מנת להושיב את ישבני המזדקן ולעשות מעט חושבים על כל השקרים שאי פעם סיפרו לי, ולחשוב איך אני משיגה לעצמי זוגיות.
אני, מחבת טפלון
״אף גבר לא יתחיל אתך כשאנחנו יושבות כולנו כאן בחבורה״, הן אמרו לי. אוקיי, אז בפעם הבאה שארצה לצאת, לשבת בבר, לשתות להנאתי ולחגוג את הסופ״ש אצא עם עצמי. חלילה וחס לא לחבל בסיכויים שלי למצוא חתן. הרי כרגע כל בחורי הבר המקיפים אותנו מפחדים לגשת שמא להקת בחורות הטרף הזו תאכל אותם בעודם חיים ונושמים. כן, כי בחורה שיושבת עם עצמה לבד זה בטוח יותר מושך מבחורה עצמאית, בעלת מעגל חברים גדול ומגוון. אחלה, אולי גם אביא איתי ספר.
פעם, מזמן, שאלתי את אחד הידידים שלי למה גברים לא מתחילים איתי. הוא סיפר לי מנקודת מבטו הגברית והמקצועית, שיש לי נוכחות מאד מאיימת. שהמבט שלי משדר כי ״אם תתקרב עוד צעד אחד אני אעקור את עיניך ואאכיל את התנינים בירקון אתם״. שנייה אחרי שהסברתי לו שבירקון אין תנינים והוא הסביר לי שלא זו הבעיה, אמרתי לו כי אין זה הגיוני שכן אני בכלל גוש פרווה שרק צמא לאהבה וליטופים. הוא טען שאני חביבה רק כי אני שיכורה. שנים אחר כך, הבנתי שזה חירטוט די נפוץ שמספרים לאנשים סבירים בעלי מראה נסבל, הידועים באופיים הנוח והנעים וחסרי סיבה מדעית הגיונית, למה הכלל לא מעז להתחיל אתם בפומבי.
מגיל צעיר אני שומעת שכולנו סירים, ולכל סיר יש מכסה. מכסה שיכסה וישלים אותו. מה שלא מתיישב עם העובדה שלסיר וינטג׳ הצהוב שלי אין מכסה.
כשאני מבשלת בו, אני משדכת לו מכסה של סיר אחר, גדול יותר, מגושם יותר. אחד שדי ברור כי אינו תואם את האופי הוינטג׳י שלו, אבל איכשהו בכל זאת, למרות כל הסיכויים וחוסר ההתאמה, הם מצליחים לבשל לי את הפסטה די יפה. לסיר וינטג׳ שלי אין מכסה. למעשה, גם לשאר קופסאות האחסון מפלסטיק שלי אין מכסים. והיי! גם אני כבר ארבע שנים מסתובבת נטולת מכסה.
אנחנו נשענים על מיתוסים וקלישאות המוכרים לנו ועל בדיות ואשליות רומנטיות.וסבבה והכל, לפעמים אנחנו חייבים מעט לתרץ לעצמנו במקומות שקצת פחות נעים לנו להביט לאמת ישר בעיניים. ובכל זאת, אם גבר לא מסוגל לגדל ביצים ולחדור את חומת החברות שלי בבר, אני לא מעוניינת. ואם אני עושה רושם של בחורה מעניינת מספיק אבל הוא מפחד לגשת כי החזות שלי מאיימת עליו? אז גם בו אני לא מעוניינת.
ומי זה הגאון הזה שקבע שאני סיר? אולי אני בכלל מחבת טפלון? וואלה! מתאים לי להיות מחבת טפלון.
ובעצם אולי אני בכלל לא מחפשת שישלימו אותי, ודווקא יותר בא לי להכיר סיר אחר, קצת כמוני אבל שונה, שלא יכסה אותי, שלא ישלים אותי, שפשוט יתבשל לצידי. וזה מצחיק, כי פעם אחרונה שבדקתי, אנחנו בכלל לא סירים, אנחנו רק אנשים.
