לבחירה בחיים שלמים של השקפה מהצד יש הרבה חסרונות, אבל גם הרבה יתרונות. מהות ההשקפה מהצד היא להצליח לשים את עצמנו מחוץ לסיטואציה שמתרחשת סביבנו – מותחת, מרגשת או מעצבנת ככל שתהיה - על מנת להצליח לחקור אותה ואת המשמעות שלה.
יש משהו גדול יותר שמתרחש מעבר לשפה המצומצמת שבה כולנו משתמשים. יש משהו גדול יותר מאיתנו, מהאגו שלנו, מהרצון לנצח בסיטואציה הרגעית הזו, מהרצון לפעול על פי הרגשות שלנו. אנשים רבים נוהגים לכנות את ההשקפה מהצד בשמות נוספים: אדישות, ישיבה על הגדר, אנמיות, אי הבעת דעה, אבל רק המשקיפים מהצד יודעים שבתוך ההשקפה הזו קורים קסמים גדולים יותר מכל השתתפות בתוך סיטואציה, ניצחון בויכוח או חינוך של אדם אחר.
ולמה ההקדמה הזו על הבחירה בשקט ובחקירת היקום שמסביבנו במקום להיכנס באופן אמוציונלי לתוך סיטואציות? כי בשנה האחרונה יצא לי להשקיף על רגעים קסומים של אנשים קרובים. סיפורי אהבה בלתי אפשריים שהותירו אותי נרגשת ולימדו אותי הרבה על החיים ועל ההתנהגות של בני האדם כשהם נמצאים במערבולות רגשיות ומנסים להזריק לתוכן הגיון ללא הצלחה. זה הקסם של ההשקפה מהצד: היכולת ליהנות ולהשכיל באופן מוחלט מדברים שמתרחשים לידנו או אצל אחרים ואולי אפילו להפיק מהם תובנות שיעזרו לנו, כאילו אנחנו בעצמנו אלו שצברנו את הניסיון הזה. הנה כמה מהן;
תובנה מספר 1: אפשר לנסות להגדיר, בסוף הקשר מגדיר את עצמו
הסיפור הראשון עליו השקפתי מהצד השנה התרחש ממש לידי, אצל קרובת לב.
שתיהן הכירו במשרד. האחת סטרייטית, השניה לא. כל הנתונים היבשים נגדן:הגיל, המצב בחיים, המוכנות – כולם לא היו מיושרים עד הסוף בין שתיהן. מה שהתחיל כהרפתקה של התנסויות ומגע פיזי בלבד, הפך להיות סיפור אהבה חוצה מילים, חוקים וגבולות. אהבה שפורצת את המחסום המצומצם של המילים בעברית המנסות להגדיר אותה ללא הצלחה ופשוט חיה כאנרגיה שאין צורך לדבר עליה.
בתחילת הקשר שתיהן ניסו להגדיר את הקשר: האם הן יזיזות? שהרי אחת מהן אפילו לא לסבית. האם הן חברות טובות שמשתטות לפעמים? לא, הן חשובות מדי אחת לשניה, נמשכות מדי אחת לשניה. האם הן בסיפור אהבה? האם הוא מונוגמי? ניסו וניסו להגדיר, אבל בסוף – משהו עבר מהמגע הפיזי הסתמי, וחלחל אל מעבר לעור, לשרירים, לעצמות, הגיע לנפש ועטף את שתיהן באהבה מיוחדת שאינה תלויה בדבר, שאינה מוגדרת. שהיא עובדה מוכחת. עטף עטף, עד שכל מה שנשאר ביניהן הוא החיוך, בוקר אחר בוקר בשנה האחרונה, כשהן מתעוררות זו לצד זו. חיוך ללא מילים או ניסיונות להגדרה. תנו לאנרגיות להיות, תנו לקשר להיות מה שהוא, אל תנסו לקרא לו בשמות, תנו לו לבנות את עצמו.
תובנה מספר 2: לא לצפות, כן ליזום ולהסתובב
משפט שחוזר על עצמו בקרב חברותיי לאחרונה הוא: "צאי מהבית ותתחילי ללכת, לכי תדעי את מי תכירי". ובאמת, כשאני מסתכלת אחורה, אני מבינה שרוב סיפורי האהבה של חברותיי ושלי צמחו מסיטואציות חברתיות שלאו דווקא היינו חייבות להיות נוכחות בהן.
הערב הזה שבו התלבטתי אם כן לצאת ליום ההולדת של החברה הרחוקה או לא, הוא הערב שבו הכרתי מישהי מאד אהובה שביליתי איתה זמן נעים ביחד. הבוקר ההוא שבו חברה התלבטה אם להצטרף אלינו לים ובדרך חזרה הכירה את אהוב ליבה. צמתים בחיים מזמנים לנו הפתעות נעימות, לעיתים פחות, אך העיקר שהם ממשיכים להניע אותנו ולהזרים אלינו אנרגיות חדשות. אפקט פרפר הלב, אם תרצו. רצה הגורל וחברה טובה שהייתה סבוכה עד עמקי נשמתה בקשרים לא נכונים עם נשים לא נכונות, בסופו של דבר הכירה את אהובתה הנוכחית רק כי החליטה לצאת לאיזשהו בר שלטענתה "בחיים לא הייתה יוצאת אליו" אם לא הייתה לה תחושה באותו הערב שהיא צריכה להיות שם. היא בכלל יצאה עם מישהי אחרת באותו הערב, אבל בתוך הבר חיכתה לה אהבת חייה, ובמשך שעתיים הן לא ידעו שממש מעבר לפינה הן מחכות זו לזו כדמויות בהן הגורל משחק. ברגע שהן התחילו לדבר בשיחה אקראית, הקסם התחיל לעבוד, ועד היום הוא עובד.
חשוב לציין: המטרה היא לא לצאת בציפייה כלשהי, אלא פשוט לתת ליקום לעשות את שלו ולהמשיך בתנועה. תנועה היא דבר נצחי, כדור הארץ נע, העננים נעים, הכל מסתובב סביב מרכז כלשהו, וכך גם אנחנו צריכים, עד שנמצא את המרכז שלנו.
תובנה מספר 3: להפסיק לביים סופים כדי לנצח בהם
הפעם סיפור על סטרייטים, בסדר. חברה טובה נפרדה עשרות פעמים מחבר שלה, רק כי פחדה מהסוף. בכל פעם שהרגישה שהוא עלול להגיע, היא יזמה אותו.
התופעה די מוכרת, אנחנו חותכים מסיטואציות בשביל התחושה ש"חתכנו בשיא" או שיש לנו שליטה עליהן, אבל האמת היא שזו תפישה מערבית די מטומטמת. אין לנו שליטה על כלום, אנחנו לא יכולים לביים סופים לפני שהם מגיעים כי זה עדיין לא הזמן שלהם להגיע, והאגו שלנו לא יתרום לנו בכלום או יקל עלינו, אולי רק לטווח הקצר. אחרי הפעמים בהן נפרדה ממנו והוא חזר ונלחם עליה היא סוף סוף הבינה:יש לה משהו ששווה להילחם עליו בחזרה, הסוף עדיין לא הגיע והיא צריכה להפסיק לפחד. אולי הסוף יגיע, אולי לא, אבל הגיע הזמן ליהנות מהכאן ועכשיו ולתת למים לזרום בטבעיות עד שיגמרו. כשיהיה באמת לא טוב, נדע. כל עוד טוב – נישאר.
