שתי נשים משכו את תשומת הלב של התקשורת באותה מידה בדיוק בערב (וכן, אנחנו מודעים לעובדה שהערב הזה נמשך 72 שעות) הפתיחה של ליגת ה-NBA. האחת, בקהל, הייתה טיילור סוויפט הרווקה הלוהטת (ככה השדרים קראו לה, לא אנחנו) שנצפתה משוחחת עם אדם סנדלר במשחק הפתיחה של הניו יורק ניקס, שנדרסו על ידי השיקגו בולס.

השנייה, 2,930 קילומטר משם, בביתה של האלופה סן אנטוניו, הייתה עוזרת המאמן החדשה של גרג פופביץ' האגדי, בקי האמון, האישה הראשונה אי פעם לעמוד על הקווים בתפקיד בכיר שכזה בליגה הטובה בעולם.

שלא תבינו לא נכון, היה קרנבל אדיר סביב האמון. על פי גוגל, יותר מ-900 כתבות נכתבו עליה באנגלית מהיום שבו קיבלה את המינוי באוגוסט ועד לשריקת הפתיחה, אבל מי שמכיר את האמריקאים יודע שניתן היה לצפות מהם לחגיגה שלמה ולמיצוי הגימיק עד תום. אישה! על הקווים! לראשונה בהיסטוריה! אבל מהרגע שניתנה יריית הפתיחה לעונת 2014-15, התקשורת האמריקאית החליטה להתעסק רק במה שחשוב באמת: המשחק. קלוז אפ אחד קטן, שורה וחצי של השדר, כיתוב נאה שבו מצויין שהאמון היא הראשונה בהיסטוריה, וזהו. חזרה למשחק המרתק מול דאלאס. או לחיי האהבה של טיילור סוויפט.

אבל העניין, כמובן, הוא לא התקשורת האמריקאית (על אף שהנורמליות היחסית שבה התקבלה האמון בהחלט מצביעה על הלך הרוח הציבורי למהלך), אלא האמון עצמה, והשאלה שהיא מביאה איתה: האם מדובר במינוי חד פעמי ובגימיק תקשורתי, או שמא זה רק עניין של זמן עד שנראה נשים עומדות על הקווים גם בתפקידים הבכירים ביותר? האם אחרי עולם העסקים והצבא נפרצה סוף סוף גם תקרת הזכוכית האחרונה, והספורט הגברי המקצועני, שלפני עשור לא היה יכול להעלות על הדעת שתהיה אישה בתפקיד בכיר שכזה, עומד בפני מהפכה נוספת? האם מדובר במקרה חד פעמי, או כמו היום שבו דרכו על המגרש נט קליפטון וארל לויד, שני השחקנים השחורים ראשונים בהיסטוריה של הליגה, זהו פתח לעוד רבות שיבואו?

שוחה עם הכרישים

לפני שאנחנו ממשיכים, בואו נסגור איזו פינה: אין ראויה מבקי האמון להיות אחת מעוזרי המאמן של אלופת ה-NBA המכהנת. מדובר באחת הנשים המוכשרות ביותר שידע המגרש, שחקנית בחסד ומעל הכל אישה בעלת מוח כדורסל מבריק ויוצא דופן (והנה עשרת המהלכים הטובים בקריירה שלה כאן למטה, כי למה שרק אנחנו נהנה ממנה) שצריך אמנם אדם עם ביצים כדי למנות אותה לתפקיד בכיר שכזה, אבל קודם כל צריך להיות אדם עם שכל ישר ותו לא. למזלה ולמזל כולנו, לבוס שלה, גרג פופוביץ', יש הרבה משניהם.

היא גדלה בצפון דקוטה בעיירה קטנה עם 70,000 תושבים (בארה"ב זו נחשבת עיירה קטנה) ושיחקה כדורסל מאז שהיא זוכרת את עצמה. אביה היה אוהד כדורסל שרוף, והאמון גילתה ניצוצות של כשרון כמעט מהיום שבו למדה ללכת. היא שיחקה שעות מאחורי הבית יחד עם אביה, וכשגדלה חיפשה לעצמה יריבות אחרות, ואז גילתה את הבעיה: בראפיד סיטי, העיירה שלה, לא היו עוד בנות שידעו או הביעו עניין לשחק כדורסל. אז בלי להתבייש, היא הלכה לשחק עם הבנים.

וקרעה להם את הצורה.

מי שקצת מכיר את האמון יודע שהאופי הלוחמני והבלתי מתפשר הזה הלך איתה הלאה. באחד הראיונות איתה, בשנת 2012, היא סיפרה איך נתקלה בכרישים בזמן שיצאה להפלגה עם אביה, ובמקום לעשות את מה שהאדם הסביר היה עושה - נשאר על הספינה ומסתובב לכיוון השני תוך כדי צרחות "אבאל'ה!" - היא קפצה למים.

ואז ביקשה מאבא שלה שיזרוק חתיכות בשר מדממות למים.

הכרישים, ובכן, עשו את מה שהייתם מצפים מכרישים לעשות, אבל האמון עלתה לספינה רק אחרי שנאלצה לדקור כריש באפו אחרי שניסה לתקוף אותה. וכמו בסיפור הזה, גם עכשיו בקי האמון יצאה מהבריכה הקטנה של ליגת הנשים WNBA ושוחה עם הכרישים. ואחרי 16 שנה שראינו אותה על המגרש, אנחנו כבר יודעים שלא תהיה לה שום בעייה לדקור אותם באף.

"זה מאוד משמח שדווקא בקי האמון היא הראשונה לעשות היסטוריה", אומר אפי טריגר, מגיש "עושים ספורט", כותב הבלוג "פופטארטס" ומומחה בתרבות אמריקאית. "היא אימנה, היא שיחקה ויש פה כמעט איזה הליך טבעי של בעלי קבוצות ומאמנים שמחפשים משהו מחוץ לקבוצה. ככה הגיעו, למשל, לדיוויד בלאט, ובקי האמון היא ההמשך של אותו קו של רצון לחדש ולשנות ולהוסיף".

"המינוי של בקי האמון הוא הכל חוץ מגימיק", מסבירה מגישת "חדשות הספורט" מירי נבו. "ובגלל זה התקשורת האמריקאית גם צודקת בגישה שלהם כלפי המינוי הזה. בסופו של דבר, מה כבר אפשר להגיד על זה? אז אישה מונתה. ברור שזה עניין ענק, אבל זה בדיוק הקטע, שלא צריך לעשות מזה עניין ענק. הרי את הידע יש לה, ולמגדר, בעולם מתוקן, אין שום משמעות. או שהיא יודעת כדורסל, או שהיא לא יודעת. בדרך כלל, כשועשים גימיק, מדברים עליו ומבליטים אותו, ואני מאוד מכבדת את הגישה הזו. עד עכשיו היא מקבלת גישה עניינית, והלוואי ובהרבה סיטואציות כאן בארץ היו נותנים יחס לנשים על פי ההתאמה המקצועית שלהם ולא על פי תבניות תרבותיות עתיקות".

האיש שמינה אותי

למרות השמחה הגדולה מהסיקור הענייני, בואו לא נתבלבל: האמון חטפה התקפות על ימין ועל שמאל מהרגע שמונתה לתפקיד. באחד הראיונות לפני כחודש נשאלה על ידי כתבת "כמאמנת, את מסתכלת על שחקן ואומרת 'זה שחקן טוב' או 'וואו, זה בחור חתיך והוא גם טוב בכדורסל'?". אחד הפרשנים בפאנל של פוקס ספורט, שעסק בנושא הזה, התעצבן ואמר: "אתם לא באמת חושבים ששחקנים יקשיבו לה, נכון? אולי רק אם הם ירצו טיפים על אפיית עוגיות". לכך השיבה האמון: "תגיד לו שאני עושה עוגיות שוקולד צ'יפס לא מהעולם הזה, ובהחלט יש להם מה ללמוד ממני בתחום הזה".

הגישה הזו שלה היא לא מקרית. בראיון העבודה עם פופוביץ' - אגדת NBA בהתהוות ומאמן ששמו ראוי להיות מוזכר בנשימה אחת יחד עם ענקים כמו רד אורבך ופיל ג'קסון - הוא אמר לה "את חייבת חוש הומור. אני לא שוכר אנשים בלי חוש הומור, זה הקו האדום שלי. על השאר אפשר לעבוד". מאז שמונתה חילקה האמון עשרות פאנצ'ים לכתבים ועיתונאים, כשפופוביץ' - בדרן לא קטן בעצמו ומרואיין ענק ששם ללעג את המראיינים פעם אחר פעם - הוא המנטור שלה גם בעניין הזה. ואין מנטור טוב יותר ללמוד ממנו מאשר הגדול מכולם בתחום הזה.

ובכלל, צריך איזו מילה על פופוביץ'. כי עושה רושם שיותר מאשר האישה שנכנסה דרך הדלת, יש טעם לתת כבוד גם לגבר שפתח לה אותה. ואחרי שכבר שינה לנצח את הליגה כשהיה הראשון לתת לשחקנים אירופאים תפקיד בכיר, גם המרואיינים שלנו לכתבה מסכימים בהחלט שעם כל הכבוד - ואוהו, כמה כבוד יש - לאישה שעושה היסטוריה בימים אלו ממש, צריך להוריד את הכובע בפני האדם שנתן לה את הגב ולקח את ההחלטה שהיא תעשה אותה.

"למרות שנהוג לחלק צל"שים למדינות במקרים כאלו, לא הייתי נותנת את הצל"ש במינוי האמון לארצות הברית, אלא רק לפופוביץ'", אומרת נבו. "צריך מישהו עם ביצים בשביל לעשות כזה דבר, במיוחד בפעם הראשונה. צריך מישהו שיהיה לו את האומץ לשבור את הקרח בעניין הזה. זה ברור שאין עוררין שהיא מבינה בכדורסל, אבל צריך בן אדם כמו פופוביץ', שיש לו אומץ לעשות דברים אחרת".

"פופוביץ' הוא אדם רציני, והוא עוקב אחרי האמון כבר שנתיים", מסביר טריגר. "והנה, דווקא מטקסס, אחת המדינות השמרניות בארצות הברית, יצאה הבשורה. הוא הגיע לדרגה שבה הוא אלוהים במקום שהוא מאמן, על פיו יישק דבר, והוא מנצל את העמדה הזו כדי לעשות דברים טובים. הוא באמת אוהב לאתגר את עצמו וחושב כל הזמן איך לשנות את שיטת המשחק, והיא מתאימה כמו כפפה לתפיסת העולם החדשנית שלו".

"פופוביץ' הוא איש העולם הגדול", אומר אוריאל דסקל, עורך מדור הספורט של עיתון "כלכליסט". "הוא איש צבא לשעבר שתמיד היה עם ראש פתוח וידע שעבודה משותפת עם אנשים שונים היא הדרך היחידה קדימה. הוא מאמין בפינג פונג מחשבתי עם העוזרים שלו, הוא זורק רעיון והם זורקים רעיונות וביחד מגיעים לפתרון הבעיה. אני מאמין שהוא חושב שהזווית הנשית תעזור לו להיות יותר מגוון ועם יותר רעיונות מאשר אחרים. כשרד אורבך החליט לשחק עם השחור הראשון בליגה הוא לא עשה את זה כי הוא היה איזה הומניסט גדול, אלא הוא עשה את זה כי הוא חשב שלויד יוסיף לקבוצה שלו משהו שאין לקבוצות האחרון. כמו אורבך, ככה פופוביץ'. הוא לא רואה את בקי האמון כגימיק, אלא כמישהי שתעזור לו להשיג יתרון על פני היריבים. ומה שהוא חושב זה הדבר היחיד שקובע במקרה הזה".

שינוי מהותי או הערת שוליים?

טוב, בסדר, אז לא גימיק, אבל האם מדובר בשינוי מהותי כמו שחקן שחור או הומוסקסואל, או במשהו שהוא קישוט לשולי ההיסטוריה ותו לא?

"זה שונה מעניין הספורטאים ההומוסקסואלים", סבור טריגר. "זה יותר דומה להגעת דיוויד בלאט לתפקיד מאמן הקליבלנד. כלומר, זה בהחלט אירוע שפותח את השורות לעוד אאוטסיידרים, היא בהחלט החלוצה, אבל זה לא שובר מוסכמות. למעשה, זה משתלב היטב באווירה הפוליטית באמריקה שבה כולם מדברים על הילארי קלינטון כנשיאה הבאה. בסופו של דבר, זו הערת שוליים בהיסטוריה. ספורטאים שמצהירים על המיניות שלהם זה משהו הרבה יותר דרמטי, כי בכל זאת עדיין יש את המנטליות של חדרי ההלבשה שהם נאלצים להתמודד איתם והיא לא. עם זאת, כבודה בהחלט במקומה מונח".

"אי אפשר שלא להסתכל על המינוי של האמון בזווית כללית יותר למה שקורה עכשיו בארצות הברית", מסכים דסקל. "אני חושב שיש כאן השפעה מכרעת של ממשל אובמה, שהחדיר המון דברים חדשים למיינסטרים האמריקאי. אני לא מדבר על נשיא שחור, אלא גם על נישואין חד מיניים, קנאביס חוקי ויצר שיח ליברלי הרבה יותר גדול והרבה יותר שובר טאבואים. הבאת בקי האמון זה המשך ישיר למגמה של שנים בארצות הברית, ולפי דעתי ממש בקרוב נראה גם מאמנת ראשית ב-NBA".

אז במקרה של האמון נדמה שהצלחתה מובטחת. לא רק שהיא אישיות כדורסל מבריקה, הגב של פופוביץ' הוא גב ענק להסתתר מאחוריו, וגם אם סן אנטוניו תיכשל השנה ולא תגיע עד לגמר המערב כפי שמצפים ממנה, האמון בוודאי לא תהיה זו שתסתובב עם מטרה על הגב. אבל שאלת מיליון הדולר היא האם הסיפור שלה הוא סיפור נקודתי, או שמא מדובר במהלך שהולך להשפיע על ענפי הספורט בעולם כולו?

"כן", חורץ דסקל, "זה רק עניין של זמן עד שנראה את זה בעוד מקומות, וכן, אנחנו בפתח של עידן חדש. נעשה פה משהו שלא נעשה בעבר, אבל מה שחשוב הוא שנבחרה האישה הנכונה לתפקיד החלוצה: היא תוסיף לצוות האימון של סן אנטוניו והיא תגוון את השיח ב-NBA, שהיא ליגה מאוד פוליטיקלי קורקט ומאוד מיינסטרים, מעצם היותה שם".

"כל אישה שנכנסת לתפקיד חדש ועושה אותו בהצלחה משחררת את הדרגה הבאה", קובעת נבו. "ואני באמת חושבת שזה נהדר שהיא נכנסה למועדון גדול ולקבוצה עם ציפיות ולא לאיזה מועדון קטן. אם שם יעבור המסר שזה עובד, שהכל ממשיך כרגיל ושאת הידע שלה היא מביאה, זה משהו שבהחלט עשוי לפתוח את הדלת לנשים נוספות בענפי ספורט שונים. הדברים האלה קורים בטפטופים בכל מיני מדינות בעולם, זה טבעו של שינוי מעמד האישה. עוד ועוד תקרות זכוית מתנפצות, ויותר נשים מעזות. עוד נשים על הקווים בקרוב? אין לי ספק. אני לגמרי יכולה לדמיין את זה קורה".