באחד מבקרי השבוע האחרון התעוררתי לקול רעם חזק. השעה הייתה מעט מוקדמת לדרמת השמיים הזו (או לכל דרמה שלא כוללת שינה) ומתוך בלבול מזרח-תיכוני מנומנם חשבתי לעצמי שזה מוזר שאין אזעקה לפני קול הפיצוץ. מספר שניות לאחר מכן שמעתי אותו ונרגעתי; הגשם הגיע.
הריח שלו והרוח הקרירה שמלווה אותו כשומרת ראש נאמנה נכנסו אל חדרי, ויחד איתם שותפתי לדירה, שמיד רצה למיטה שלי כילדה מבוהלת הרצה אל חדר הוריה. "אני מפחדת", היא אמרה לי כשהיא עטופה בשמיכה מכף רגל ועד ראש מתולתל, "אפשר לישון איתך?".
היא מפחדת. אחת הנשים החזקות שאני מכירה מפחדת. עטפתי אותה אל תוך חיבוק אוהב במיטה וחשבתי לעצמי: עונות השנה, מדעיות וקשורות לסיבוב כדור הארץ ככל שיהיו, אולי נועדו כדי להשפיע על האקלים ועל הסביבה והצמחיה, אבל הן בעיקר משפיעות על הלב שלנו. הקיץ משחרר אותו לחופשי, הסתיו מאוורר אותו ברומנטיות, האביב מחמם אותו והחורף? החורף הוא בעל ההשפעה החזקה ביותר עליו.
תפסיקי להתקשר לאקס
למה החורף כל כך משפיע על הלב שלנו? למה הוא גורם לנו להתגעגע יותר אל האנשים שאנחנו אוהבים? אל אנשים שאהבנו בעבר? גורם לנו לרצות בקרבה אינטימית ונעימה יותר מן הרגיל? האם זה נובע מתכונת ההישרדות הקדמונית שלנו שדוחקת בנו להתקרב אל אנשים מהשבט על מנת לא לקפוא במזג האוויר הקר?
אם כן, מדוע אותה תכונה קדמונית עברה מודרניזציה מטופשת לכך שהיום היא דוחקת בנו להתקשר אל האקסים או לסמס לקראש שזרק אותנו? למה שלא תדחק בנו פשוט להרים את שלט המזגן ולכוון אותו למעלות גבוהות יותר? זה יפגע לנו פחות באגו ויהיה פחות כואב, לפחות עד שחשבון החשמל יגיע.
מה יש בגשם הזה ששוטף את הלב עד למקום הנקי ביותר שלו, המקום בו נמצאת האמת, המקום בו נמצא הגעגוע. מסיר מעליו את שכבות הקיץ הקלילות שנצברו. מסיר מעליו חלודת געגועים.
טיפה ועוד טיפה, חשבתי על ההיא שתפסה אותי לפני כשנה. איך היא סגרה לי ניתוח לב פתוח של פרידה והשאירה לי צלקת קטנה ממנה במקום אחר. כמה היה נחמד אם היא הייתה כאן איתי, שותה איתי תה, מנגנת איתי בפסנתר, מתכרבלת איתי לדעת. חשבתי גם על הבחורה המיוחדת הזו שהכרתי לאחרונה. דמיינתי את שתינו מקפצות בשלוליות מתוך המקום הטהור והילדי ביותר שלנו. חשבתי וחשבתי, כי זה מה שחורף עושה לטיפוס קייצי כמוני: מכניס אותו פנימה לתוך עצמו, לתרדמת חורף מחשבתית.מה יעשו לנו המים השנה?
ניגשתי למטבח מאוחר יותר באותו יום כדי להכין את מרק הבכורה לשנת תשע"ה. נזכרתי בכל המרקים שאי פעם הכנתי. נזכרתי במבט מאוהב מעל קערית מהבילה, כפות מקשקשות בבית מחומם, משיכות אף מצוננות וחמודות, חיבוק מחמם. ואז הבנתי: אולי בכלל מדובר בתחושה אסוציאטיבית ולא ביצר קדמוני שמתעורר עם קור? הרי התרבות חינכה אותנו שאחת הסצינות הרומנטיות ביותר היא נשיקה בגשם, ובמקום השני, הסצינה המוכרת בה זוג מחופר באופן קלישאתי בתוך שמיכת פוך, שותה שוקו חם או מרק, מפטפט ומתכרבל.
יכול להיות שמתוך האסוציאציה הזו כולנו נכנסים לאווירה רומנטית של זכרונות, אווירה שגורמת לנו להתרכך, לפתוח את לבנו בשנית ולחשוב. אולי החורף מגיע כדי לתת מים לצמחים ולתת הזדמנות שניה ללב. אולי המים מלטשים אותנו לאט לאט כמו סלע, וגורמים לנו להיות חלקים יותר, סלחניים יותר, רגשיים יותר.
כדור הארץ לא מפסיק להסתובב, עונות השנה לא מפסיקות להגיע וללכת, הלב לא מפסיק לפעום – בין כולם יש מכנה משותף והוא השגרה המפתיעה. מהי השגרה המפתיעה? אנחנו אוהבים, נפרדים, מתגעגעים, אוהבים מישהו חדש והכל חוזר חלילה. ובכל פעם, נדמה כי משהו חדש מתחיל. ההתרגשות מהחורף תמיד תישאר באותה הרמה, למרות שהוא מגיע שנה אחר שנה. ההתרגשות מאדם חדש שנכנס לנו אל החיים תהיה תמיד באותה הרמה, למרות שכבר היינו שם ואנחנו כבר מכירים את הסיטואציה.
ואולי זה הסוד של עונות הלב: כל אחת מהן מביאה ללב זווית אחרת, כדי שתמיד ירענן את עצמו ולא ייתקע, כדי שתמיד נוכל להתרגש מחדש, בין אם מגעגועים של חורף, שגעונות של קיץ, רומנטיקה של סתיו או פריחה של אביב. לנו לא נותר אלא לשמור עליו פועם. הלב שלנו, כמו הטבע, כבר יעשה את כל השאר.
