"בין אם אתה חושב שתיכשל ובין אם אתה חושב שתצליח – אתה צודק". אברהם לינקולן.
לפני כ-11 שנה, כשרק הקמתי את שירות הייעוץ שלי, נתקלתי בתופעה מרתקת.
גברים ונשים שהגיעו אלי, והיו לכאורה בסטטוס דומה– רווקים או פנויים שמחפשים אהבה - דיווחו בעצם על מציאויות שונות לחלוטין מעולם הדייטינג.
מה שהיה הכי מעניין הוא שכל אחד היה בטוח שהמציאות שאותה הוא מתאר היא המציאות האמיתית, שמשותפת לו ולעולם הפנויים, ושברור שכולם חושבים כמוהו ומרגישים את אותם הדברים.
ואם לא הייתי עדה מזווית אישית לתהליכים שהם עברו, באמת יכולתי לחשוב שהם מתארים מציאויות נפרדות שמתרחשות בערים או ארצות שונות.
אבל לא זה היה המצב. למעשה, באותה תקופה היו לי שתי מטופלות, שתיהן רווקות, וגרו כמעט בסמיכות אחת לשנייה. אז למה אחת מצאה דייטים ללא הפסקה, והשנייה התלוננה שאין בחור פנוי אחד לרפואה?
אל תגידי שאין בחורים פנויים
המטופלת הראשונה, רונה, היתה בחורה נאה בת 34, בגובה 1.76. רונה לא הפסיקה לסבול באתרי ההיכרויות. היא פסלה בחורים שהיו בגובה שלה ומטה (אני לא צריכה לספר לכם שבחורים נוטים לעגל גובה כלפי מעלה ובחורות נוטות לעגל משקל כלפי מטה, נכון?) והתלוננה שאין, פשוט אין, בחורים רלונטיים שגרים בישראל, נמצאים בגיל המתאים ושגובהם הוא 1.80 ומעלה.
היא ממש האמינה בזה, ולכן היא הגיעה מראש לדייטים כשהיא חשדנית מאוד לגבי הגובה שהיא תגלה שם, ומלאת סיפורי סבל וקושי על ההתמודדות שלה עם המציאות הקשה הזאת.
ייתכן שהייתי לגמרי קונה את זה כסיבה המרכזית של רונה ולהישארותה רווקה, אילולא הגעתה של ורד, בחורה נאה לא פחות, בגובה 1.82.
לורד, לא היתה שום בעיה עם הגובה שלה. ורד לא ידעה בכלל על הנתון הסטטיסטי לגבי הגובה הגברי הממוצע בישראל ( 1.78, אגב) , כי היא מעולם לא נתקלה בדייטים בבחורים נמוכים ממנה. היא יצאה עם בחורים נהדרים, חכמים, מפותחים וגבוהים, שכמעט עם כל אחד מהם היא הייתה יכולה לפתח מערכת יחסים מצוינת. כמו שהבנתם, לא היה לורד מחסור בדייטים רלוונטים. והנתון המדהים מכולם – היא גם אספה את כל הבחורים המבריקים והגבוהים האלה מהרחוב, ומיעוטם הגיע מאתרי ההיכרויות, ואת כל זה היא עושה כשהיא עובדת במשרה תובענית מהבוקר עד הערב. ככה שתיאורי המציאות העקשנית והנמוכה של רונה התנפצו לחלוטין אל מול סלעי המציאות הגבוהה והבטוחה של ורד.
אבל כאן זה התחיל להיות מעניין. כי גם לורד היו עניינים. הבנתם כבר שהבעיה של ורד כמובן לא היתה ביצירת דייטים. שם היה כיף. הבלגן אצלה התבטא בשימור מערכות יחסים. ורד האמינה שמערכות יחסים תמיד מתחילות יפה, מהר וטוב, אבל אחרי חודש חודשיים שלושה – או אז מתחיל הסבל.
ומה אתם חושבים שקרה במציאות שלה? נכון. מערכות היחסים שלה התחילו מאוד בקלות, הדייטים המעולים שלה זרמו כמעט תמיד הלאה לתוך פיתוח קשר, חשיפה לחברים משותפים ואפילו להורים, אבל ברגע שהיו מתחילים דיבורים על מעבר למגורים משותפים... א-הא, אז זה הפך להיות קשה, העניינים היו עולים על שרטון, דברים קשים היו נאמרים, והדרך אל הסוף היתה ברורה ורועמת.
לא שאני חושבת שהוא דיבר על דייטינג, בכל זאת היו לו כמה דברים קצת חשובים יותר להתעסק בהם, אבל זה לא אומר שאי אפשר ללמוד חוק ברזל בעולם היחסים מלינקולן: מה שאתה חושב - זה מה שיקרה. והמטופלת השלישית שלי היא ההוכחה החיה לכך.
אתם קובעים את המציאות
הילית, לעומת ורד ורונה, היתה אלופת מערכות היחסים. עם סטטיסטיקה של חמש מערכות יחסים ארוכות טווח שהתפיידו להן ממש לפני הצעת הנישואין, האמונות שלה כללו את ה"ידיעה" שדייטים זה סבבה, התחלות קשרים הן סבבה - את שתיהן היא עושה בידיים קשורות ובהליכה אחורה - אבל להוציא מבחורים מחוייבות? איזה סבל. שלא לדבר על זה שכבר עדיף לחפש חדי קרן, כי כאלה אולי יש.
בחורים לא רוצים להתחתן, היא אמרה לי כשהגיעה אלי לקליניקה. הם רוצים לקבל הכל כשאנחנו גרים יחד,אבל לא מוכנים להתחייב ולעשות את הצעד הבא. היא תיארה את החודשים האחרונים במחיצת כל בן זוג כתקופה של סבל, תוך נסיונות מגושמים מצידה לקבל הצעת נישואין, ונסיונות מגושמים לא פחות מצד הבחורים להימנע מזה, עד לפיצוץ שסיים את הקשר.
מתחילים להבין את הנקודה?
אני לא נזירה ותאמינו לי שאם היה לי פרארי לא הייתי מעמידה אותו למכירה, ו,אבל ההצלחה שלכם בדייטינג (או בחיים) היא תוצאה של מה שלדעתכם מתרחש במציאות. נכון, זה נשמע קצת קלישאתי ובן דוד רחוק של המשפט המאוס "תחשוב טוב – יהיה טוב", אבל אחרי יותר מעשור של טיפול באנשים עם בעיות בדייטינג, אולי כדאי שתתנו לזה צ'אנס.
אם לדעתכם המציאות בדרך כלל מחלקת לכם סוכריות, התוצאות שלכם בחיים שלכם אכן בדרך כלל יצדיקו את זה. אבל אם תחשבו שאין, שחסר, שלא עובד, שמה כבר הסיכויים, יקרה דבר מצחיק: אתם עדיין תהיו צודקים. אבל לבד.
אני יודעת שזה מעצבן כשאומרים את זה, אבל אני יכולה להוכיח את זה. למעשה, בואו נעשה רגע מבחן קטן, ותנקו לשנייה את הציניות ואי הנוחות שזה גורם לכם.
נכון שאתם מכירים (או שמעתם על, תלוי כמה המצב שלכם קשה) אנשים שחושבים שהחיים יפים, שבני אדם הם טובים, ושדברים בחיים לא קורים להם, אלא בשבילם? ונכון שבדרך כלל האנשים האלה אכן מקבלים מזג אויר יפה, חוויות חיוביות קורות להם, והחיים באמת מתייחסים אליהם יפה?
אפשר לנתח ולומר שזה בגלל שהם לא "סופרים" את החוויות השליליות, לא "זוכרים" את הכשלונות, אבל במקום לצאת ממש חכמים בלהבין מה גורם להם לנהל חיים כל כך יפים, אולי שווה פשוט להעתיק מהם.
ועוד דוגמה. נכון שאתם מכירים אנשים שחושבים שבשביל להצליח צריך לעבוד ממש קשה, בשביל להגיע למקום טוב צריך לסבול, וכאלה? ומה הם בדרך כלל מקבלים מהחיים? נכון, סבל.
אז מה אני מציעה?
להפסיק לחפש את הצידוקים ל-למה זה לא הולך לי, ו לחפש את הדרך להנות בתהליכים שלנו, מבלי להכניס אליהם סבל. רוצים להגיע כבר לאהבה, אבל שונאים לצאת לדייטים? עם גישה כזו, ברור שזה לא יילך וישתפר, נכון?. הרי בגלל שלא כיף לכם, אתם או תפשלו על ימין ועל שמאל, או פשוט תזניחו את העניין, ותקוו שזה ייסתדר מעצמו. כמו עם רופא השיניים.
אז תנו לי להבטיח לכם: זה ישתפר. אבלזה ישתפר רק אם תעצרו לרגע ותשאלו את עצמכם מה בדיוק קשה לי. למשל, בדייטים: התחושה שזו סיטואציה מאוסה? הצורך להתכונן להצגה שחוזרת על עצמה? הקושי שבלהיפתח לאדם חדש? הקושי שבלהידחות אחרי שנפתחתי?
לא ממש משנה על מה עניתם בחיוב, מה שכן משנה זה מה עשיתם עם זה. אם זו סיטואציה מעושה, וקשה לכם להיות אתם בבית קפה מול מישהו, תחשבו מה יהיה כיף מבחינתכם. איך תמזערו את הסבל ותעצימו את ההנאה? אולי בדייט שהוא טיול בפארק? אולי ריצה משותפת בערב או בבוקר? אולי הליכה להופעה שמעניינת את שניכם? אולי הליכה יחד ל"סידורים" (לא תאמינו איזה אחוזי הצלחה יש לזה)?
מה שלא יהיה, ומה שלא תבחרו, זכרו: כל מציאות ניתנת לשינוי, והכוח נמצא בידיים שלכם. גם אם לא תמצאו אהבה בדייט הבא, לפחות תחזרו הביתה בתחושה שהיה כיף ונחמד, וזה בוודאי הרבה יותר טוב מהמצב הנוכחי. בהצלחה!
