כששרה אקל הייתה בת 36 היא גילתה, לתדהמתה, שהיא הרווקה אחרונה שנשארה מבין כל החברות שלה. לא מספיק שהיא לא התחתנה, היא אפילו לא הייתה במערכת יחסים ארוכת שנים. חישוב קצר העלה שעברו כמה שנים טובות מאז שהייתה במערכת יחסים שאותה אפשר להגדיר כ״רצינית״, מה שהוביל אותה לשאול את עצמה כמעט כל לילה את השאלה הכמעט יחידה שאדם בסיטואציה כזו יכול לשאול את עצמו: מה, לכל הרוחות, לא בסדר איתי.
את הימים, בניגוד ללילות, וכמו בכל קומדיה רומנטית טובה באמת, בילתה שרה בכתיבה למיטב העיתונים בארצות הברית, ביניהם גם הניו יורק טיימס, ניוזוויק והבוסטון גלוב, בעיקר בנושאי יחסים. למרבה האירוניה, בזמן שהיא עצמה לא הייתה בטוחה שאי פעם תמצא אהבה, היא פרסמה כתבות לקהל הרווקות הנושאות כותרות כמו: ״איך להפוך את עצמך מוכנה לאהבה״ ו-״10 דברים שיאפשרו לך להכניס את האהבה לחייך״. בהוליווד, אגב, דמות שכזו הייתה נפסלת על חוסר אמינות משווע. אבל החיים, אתם יודעים, חזקים יותר מכל סרט.
וכך ניהלה אקל סוג של חיים כפולים: ביום - כותבת טורים מדופלמת המסבירה לכל רווקה באמריקה איך למצוא אהבה. בלילה - הבחורה היחידה בחבורה שלמרות שהיה לה רצון עז בזוגיות, זו לא נראתה באופק.
ואז, רגע לפני גיל 40, הכל השתנה. דייט הוביל לדייט שהוביל לעוד אחד, ואקל, היום בת 47, פגשה את מארק, שלימים יהיה בעלה. ואחרי שנים של תהיות, קצת דמעות ולא מעט התהפכויות בלילה, קיבלה אקל את התשובה לשאלה שכל כך הטרידה אותה. והתשובה, למרבה ההפתעה, הייתה התשובה האחרונה שציפתה לה: פשוט כלום, הכל ממש בסדר איתך.
את בחורה ולבד? משהו בך לא בסדר
התובנה הנפלאה הזו הובילה אותה לכתוב לפני שלוש שנים את הכתבה ״לפעמים, זו פשוט לא את״ שהתפרסמה בניו יורק טיימס והכתה לא מעט גלים. בעקבות התגובות הנלהבות הפכה הכתבה לטור ״אהבה מודרנית״ שהתפרסם במשך שלוש שנים בעיתון המכובד ובסינדיקציה ביותר ממאתיים מגזינים בארצות הברית. אקל הפכה לא רק לקול השפוי של הרווקות בארצות הברית, אלא גם לגורו של ממש ולאושייה תרבותית.
אחרי שלוש שנים של כתיבת טור החליטה להוציא את הספר שמבוסס על הכתבה המיתולוגית היא, וכך יצא לאוויר העולם הספר "זו לא את: 27 סיבות (שגויות) למה את רווקה". הספר, באופן די צפוי בהתחשב בפופולאריות של טוריה, הפך לרב מכר כמעט מיד עם צאתו, ובינתיים הספיק לראות אור גם באנגליה ובאוסטרליה. הוא זכה לביקורות מפרגנות במיטב המגזינים הנחשבים (ביניהם פבלישרז וויקלי, אל והבוסטון גלוב) ויותר חשוב מכך: עומד על ציון של חמישה (!) כוכבים מתוך חמישה באמאזון בדירוג הקוראים, עם יותר ממאתיים ביקורות חיוביות. מי מכם שבקיא בביקורות הספרים בענקית המכירות יודע שלא מדובר בדבר של מה בכך.
״זה היה מצחיק מאוד, האמת״, אומרת אקל בראיון מיוחד ל-Xnet, הראשון שלה אי פעם לגוף תקשורת ישראלי, ״כי אני חושבת שהחלק הכי קשה בהוצאת הספר היה ללכת למו״לים ולהגיד להם את המשפט ׳אני כותבת ספר שבו מתברר שרווקות הן דווקא בסדר׳. חלק מהמו״לים באמת אמרו לי שזה קונספט שהם לא מכירים. למעשה, הספר נדחה על ידי כמה וכמה הוצאות על בסיס העובדה שלא יהיה לי משהו שאוכל להציע לקוראים, כי אני לא אומרת ׳קחו את עשרת הצעדים האלה למציאת חבר׳. הם פשוט לא ידעו מה לעשות עם הקטע הזה שבו אני באה ואומרת לבחורה: תקשיבי, זו לא אשמתך״.
מסביר את הבעיה של הרווקות בימינו יותר מכל דבר אחר, לא?
״לגמרי. התובנה הזו, שלפעמים יכול להיות שפשוט מדובר במזל טהור, היא משהו שהרבה אנשים לא יודעים מה לעשות איתו. קח את כל הסרטים או הספרים שגדלנו עליהם, וקומדיות רומנטיות בעיקר. כדי שהסרט יעבוד, הדמות חייבת להתפתח ולגדול ומשהו בה חייב להשתנות. היא חייבת לגלות שהיא לא בסדר. הרי אם זה היה רק מזל הסרט לא היה עובד ונדחה על הסף. נתקלתי בזה גם במגזינים שעבדתי בהם, כשהרבה עורכים היו מתקשרים אלי ואומרים שהכתבות צריכות להיות יותר אקטיביות, שאני צריכה לתת עשרה דברים שאת צריכה לעשות כדי למצוא אהבה. אני חושבת שחלק מהבעיה הוא שאין הרבה מקום מבחינה תרבותית להגיד שלפעמים דברים הם בהחלט הרבה יותר מורכבים ממה שנדמה לנו״.
אבל אקל, כך נראה, מצאה את המקום הזה. הספר תוקף בשיטתיות, תוך כדי ראיונות עם רווקות, נשואות ונשים בזוגיות שרובן המכריע חצו את גיל 35, כל טיעון וטיעון אפשרי שכל רווקה בוודאי כבר שמעה בחייה, מ״את קלה מדי להשגה״ הישן והמוכר ועד טיעונים כמו ״את בררנית מדי״ או ״את אנוכית מדי״, ועושה את זה בהומור ובכתיבה שנונה ונעימה במיוחד, כשעל כל זה בוזקת אקל סיפורים מחייה האישיים.
הרעיון הבסיסי, כפי שודאי ניתן להבין, הוא פשוט: עם כמה שהיינו רוצים להאמין שהעולם סובב סביבנו, יכולים להיות עוד גורמים לעובדה שאין לנו מערכת יחסים מלבד האופי המחורבן שלנו. עם זאת, חרף פשטותו, היא נדרשת בראיונות שהיא מעניקה ובטוריה להסביר אותו שוב ושוב.
״זה רעיון שבאמת מאוד קשה להתרגל אליו״, מסבירה אקל. ״אנשים גם מחפשים בעיות כי הם רוצים לעזור לך לפתור את הבעיה. הם רואים את הרווקות שלך בתור משהו שאתה רוצה לשנות והם רוצים לעזור לך. אני חושבת שזה איזשהו דחף טבעי״.
ובכל זאת, בואי נודה באמת, רווקה בת 35, ואת יודעת מה, גם רווק בן 35, לעולם ייחשבו על ידי החברה כ״לא בסדר״. אני בספק אם זה ישתנה.
״נכון. אני חושבת שחלק מזה כרוך בתחושה של אנשים בזוגיות שרווקים הם לא ממש מבוגרים, כי הרבה אנשים רואים את מציאת בן הזוג כקו ההפרדה, את הדבר הזה שמבסס מישהו בתור אדם מבוגר. ואדם שנמצא בזוגיות, קל לו להסתכל עליך ולראות אותך בתור אדם שעדיין לא התבגר סופית ולא יודע מה הוא רוצה״.
והוא צודק?
״לא. מה שבדרך כלל נכון הוא שהרווק הזה בן ה-35 פשוט השתמש בשיפוטיות טובה ונהג בגבורה שלא התחתן לשם החתונה עצמה, וזה משהו שלא נותנים לו מספיק קרדיט היום. הרבה יותר פשוט למצוא את עצמך בזוגיות כי אתה שם והיא שם ואתם סוג של מתאימים, ולא לשאול את עצמך ׳האם אני באמת מאוהב באדם הזה׳. זאת לא בגרות, להיות עם מישהו כדי להיות עם מישהו, זו אכזריות גם לעצמך וגם לאדם הזה שאתה איתו. אנשים צריכים למצוא אהבה, ולא להתפשר ולהיות עם מישהו פשוט כי הגיע הזמן״.
אבל אקל, וזה אולי סוד ההצלחה של הספר, לא באה להטיף לחברה ולא רוצה לשנות את העולם. במקום זה, היא מעדיפה לשנות אתכם. ולזכותה ייאמר: ניסיונה האישי בהחלט משחק תפקיד. אמנם כפי שהיא מצהירה בהקדמה של הספר אין לה שום תואר בפסיכולוגיה או במשהו דומה לכך, אבל היא יודעת מה זה להיות רווקה ולחכות לאהבה שתבוא. והיא גם יודעת, אני אומר לה, שהרבה יותר קל להגיד לעצמך שלחכות לבחור הנכון זה אקט של גבורה רק אחרי שהוא מגיע.
״אתה צודק, וזה מדויק. כשהייתי רווקה תמיד ניסיתי לבדוק מה לא בסדר אצלי, כי אני חושבת שזה מפחיד להודות בעובדה שאין לנו שליטה מוחלטת על הדברים. אנחנו רוצים להגן על עצמנו מכל חוסר הוודאויות והמורכבויות שהחיים מביאים איתם, אז אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפורים הקטנים האלו, שאנחנו בררנים מדי או מתלהבים מדי או משהו מדי, אפילו אם זה פוגע בנו. אנחנו מעדיפים לחיות עם התובנה שיש אצלנו משהו לא בסדר אבל אפשר לתקן את זה אם נעבוד מספיק קשה מאשר לקבל את העובדה שיכול להיות שהכל בסדר, ואנחנו רק מחכים שיגיע האדם שיאהב אותנו כפי שאנחנו״.
זה פשוט נשמע כמו רעיון שמאוד קל לשווק, אבל מאוד קשה להפנים.
״נכון. עלי זה נחת אחרי המון שנים, וזה לא היה תהליך אלא קרה ברגע. ביקרתי חברה ומאוד קינאתי בה, כי היה לה חבר מאוד חמוד, מתוק ומקסים והם גרו בבית קטן ויפה שהיה על אגם אבל גם קרוב לעיר, ולא יכולתי לסתום לגבי כמה זה לא הוגן שהיא במצב הזה ואני לבד. היא התעצבנה עלי, בצורה מובנת, והיא אמרה לי ׳את לא תמצאי אף אחד עד שתשלימי עם עצמך׳. וזה גרם לי להתעצבן, וצעקתי עליה בחזרה ׳מה נראה לך שעשיתי בכל הזמן הזה? עשיתי יוגה ועשיתי מדיטציה ונרשמתי לאתרים וקראתי את כל הספרים האפשריים, מה עוד אני יכולה לעשות?׳, ורק בדרך הביתה הבנתי שבעצם ניסיתי לגרום לה - ולעוד הרבה אחרים שהצקתי להם - להגיד לי שאני בסדר, וזה פשוט עניין של מזל, כי זה מה שרציתי לשמוע בעצם. וברגע שהבנתי את זה, גם הפסקתי לקבל פידבקים מאנשים למה אני לבד״.
באמת? ההחלטה שלך היא מה שסתמה להם את הפה?
״כן, כי כשהתבוננתי על עצמי מהצד הבנתי שאנשים הרבה פעמים סיפרו לי מה הבעיה שלי אחרי שאני שאלתי או ביקשתי מהם לחוות את דעתם. אולי לא שאלתי אותם בצורה מפורשת, אבל התלוננתי על זה כל כך הרבה עד שהם פשוט הרגישו שהם חייבים להגיד לי מה הבעיה שלי לדעתם רק כדי להגיד משהו. ברגע שאני הפסקתי לדבר על זה פשוט התחלנו לדבר גם על דברים אחרים, וככה סוף סוף היה לי זמן לבחון את הרווקות שלי רק דרך העיניים הלא שיפוטיות שלי״.
רק אל תאשימו את הגברים
למרות המסר האוטופי העולה מהספר המציאות, מן הסתם, קצת יותר מורכבת. להיות לבד, יודע כל מי שרוצה זוגיות, היא לא משימה קלה במיוחד, בוודאי - ויסלחו לי הפמיניסטיות על המשפט הזה - אם את אישה שחצתה את גיל 35. העידן הזה והרצון לשיוויון הביאו איתם המון דברים טובים, כמובן, אבל את ההבדל הפעוט שבין רווק לרווקה הם עדיין לא הצליחו לפתור. זו גם הסיבה, מצהירה אקל, שלמרות שזה נוגד את רוח הימים האלו, הספר אינו מיועד לשני המינים, אלא לנשים בלבד.
״כאישה״, חורצת אקל, ״את כל הזמן חיה עם ההרגשה שאי אפשר לנצח. תמיד יהיה מישהו שיגיד שהתחתנת מוקדם מדי או התחתנת מאוחר מדי. אף פעם לא יקום הבן אדם שיגיד לך: ׳או! התחתנת בדיוק בגיל הנכון!׳, וזה נכון כמעט לגבי כל דבר בעידן המודרני. יטיחו בך שאת נשארת יותר מדי עם הילדים בבית או שאת לא מבלה מספיק זמן עם הילדים והולכת לעבודה. אני לא מכירה אישה אחת שאומרים לה: ׳תשמעי, את פשוט חיה בצורה מושלמת׳״.
אני מניח שזה מאוד מאוד מתסכל.
״לחלוטין. אני חושבת שהשחרור היחיד, אם אפשר לקרוא לזה שחרור, מגיע מהתובנה שלא משנה מה תעשי, בכל מקרה יבקרו אותך, אז כדאי שתעשי מה שאת רוצה כי לעולם לא תצליחי לנצח. תמיד יהיה מישהו שיאמר לך שאת עושה משהו לא נכון״.
וזה מתעצם כשאת רווקה?
״לא יודעת אם זה מתעצם, אבל אני חושבת שזה יותר מורכב. זה מדהים לראות כמה דברים השתנו עבור נשים בחמישים השנים האחרונות, זה רדיקלי מאוד. בתקופתה של אימי התחתנת כי זה מה שעשו, ולנשים לא היו כל כך הרבה אופציות. היום יש לנו פריבילגיה להמתין למערכת היחסים המתאימה, וחלק מהעניין הוא שאנחנו עדיין לא ממש יודעות מה לעשות עם הזכות הזאת. מצד שני, פתאום יש המון אפשרויות בחירה, ולא רק בנושא מערכות היחסים, אלא גם נפתחו המון אופציות של לימודים וקריירה. אנחנו מקבלות את כל זה כמובן מאליו, אבל כשהדורות הבאים יבחן את דור הנשים הזה אני משוכנעת שהם יגידו ׳וואו, אנחנו לא יודעים איך הן הסתדרו עם כל השינויים הללו׳, ולפעמים זה קשה, עם כל השינויים הללו, פשוט להודות שאת רוצה משהו פשוט כמו חבר או בעל״.
יהיו נשים פמיניסטיות שיגידו שעצם הבעיה היא בכלל שיש רווקות שבעידן המודרני עדיין שואפות לבעל.
״פמיניזם הוא עוד כלי שדרכו שופטים נשים. לא משנה מה, תמיד יגידו לך שאת פמיניסטית יותר מדי או פחות מדי. עם זאת, אני לא חושבת שזו התורה הפמיניסטית עצמה שאומרת לא להתחתן. אני לא זוכרת, ואני די בקיאה בתיאוריות פמיניסטיות, שהיה כתוב איפשהו שזה דבר רע לרצות זוגיות, אלא פשוט יש תחושה כזו בקרב הציבור, ואני די בטוחה שהיא מגיעה דווקא מהאנשים שמתנגדים לפמיניזם או שלא מבינים אותו עד הסוף, ולכן עושים את המשוואה שאם יש לך את העצמאות שלך ואת הקריירה שלך את צריכה להקריב את חיי האהבה שלך. כאישה, יש איזו תחושה מוזרה של אשמה כשאת אומרת שאת רוצה זוגיות, כי בצורה כלשהי זה נותן תחמושת לאנשים שאומרים שפמיניזם זה רעיון רע".
וחכי, עוד לא דיברנו על הצד השני של המתרס, שגורס שהגברים והאופי האטום שלהם אשמים בכל זה, ושפעם גברים ידעו איך להתנהג.
״דווקא עם זה אני לא מסכימה. אנחנו מסתכלים על העבר בצורה רומנטית, אבל כשמסתכלים על נתונים כמו אלימות במשפחה, יש היום הרבה פחות אלימות. גברים לוקחים חלק גדול יותר בעבודות הבית, מטפלים יותר בילדים, באמת יש גברים טובים בחוץ. כמובן שהיו גברים מאוד מרשימים בעבר, אבל יש גברים טובים גם היום״.
אני מכיר כמה בנות שיחלקו עלייך.
״הסטנדרטים שלנו נהיו יותר גבוהים, זה העניין. בעבר הלא כל כך רחוק התחתנת עם בחור שחשבת שיפרנס אותך היטב וקיווית שלא ירביץ לך, והיום, תודה לאל, הסטנדרטים שונים. לפני 50 שנה נישואין היו עניין פרקטי, והיום יש לנו את המותרות להתחתן מאהבה. האהבה של העידן המודרני היא קונספט חדש יחסית לנשים, והוא עדיין מתנגש עם העולם הישן, כי 'אני רוצה בחור שיאהב אותי' היא שאיפה הרבה יותר קשה להשגה מאשר 'אני רוצה בחור עם כסף'. כבר אמרתי שלהיות רווקה בעידן המודרני זה דבר מורכב?".
לבד באתר ההיכרויות
לזכותה של אקל ייאמר שהיא לא ישבה בבית וחיכתה שהנסיך הפרטי שלה ידפוק בדלת. לפחות על פי טוריה בעבר, מדובר באישה שניסתה כמעט כל סגנון דייטינג אפשרי, ולמרות שהיא בזוגיות כבר שמונה שנים, עדיין יש לה לא מעט תובנות לספק מחייה הקודמים.
״בוא נגיד שעולם הדייטינג רחוק מלהיות אידילי כמו בסרטים", היא נאנחת. "ואני עוד התגוררתי בניו יורק, המקום שבו יש יותר רווקות מרווקים, אז דמיין לך כמה קשה זה היה. בכלל, אני מודה, היה שלב שהייתי רשומה לאתרי ההיכרויות כל כך הרבה זמן, ואני מדברת על שנים, עד שהייתי נכנסת ומכירה כמעט את כל האנשים שרשומים באתר. הייתה תמונה של מישהו שראיתי ארבע שנים קודם, וחשבתי לעצמי: ׳וואו, האיש הזה עדיין כאן. לא יאומן׳, ואז הכתה בי המחשבה שיכול להיות שהוא חושב אותו דבר עלי״.
נשמע כמו מתכון בטוח לאכילת גאלון של בן אנד ג'ריז תוך כדי שאת עוברת על כל תכונות האופי שלך אחת אחרי השנייה ומוצאת מה לא בסדר אצלך.
״נכון, וזה היה יכול להיות ככה, אבל זה השתנה כשהבנתי שגם זוגות שהכרתי לא היו ממש מושלמים, אז למה אני צריכה להציב לעצמי רף כל כך גבוה עבור עצמי? הכרתי הרבה אנשים שהיו בחרדה או בדכאון או שהקריירה שלהם לא הסתדרה כמו שהם רצו. אתה יודע, כל הדברים הרגילים שאנשים רגילים מתמודדים איתם, והאנשים האלו היו בזוגיות והתמודדו עם לא פחות בעיות מאשר רווקים. זו כמעט הייתה חוויה חוץ גופית, להסתכל על עצמי מבחוץ ולהגיד ׳כן, לחברים הרווקים שלי יש בעיות, אבל גם לחברים שלי שנמצאים בזוגיות׳. יש נשים נשואות שהתחתנו עם כל הבעיות שלהן, אז למה אני לא?״.
אז בסוף גם היא מצאה את אהבת חייה. ואם מישהו רק היה טורח לספר לרווקה שחששה כל כך בגיל 25 שהיא תישאר לבד לנצח שיום יבוא וגם הזוגיות שלה תגיע, יכול להיות שהיו נחסכים ממנה לא מעט לילות לבנים מוצפים בדאגה. עם זאת, אני צוחק איתה, אם הייתי אומר לה בגיל 25 שרק בגיל 39 היא סוף סוף תתאהב, סביר להניח שהיא הייתה מכה אותי עד זוב דם.
״זו הייתה תקופה קשה״, היא מודה. ״הייתי אולי שמחה לשמוע שבסוף זה מגיע, אבל בגיל 39? וואו. אני גם לא מנסה להציג מצג שווא שעכשיו הכל מעולה. אין לנו ילדים (השניים יצאו ארבע שנים לפני שהתחתנו, ונשואים ארבע שנים - ע.ב) וסביר להניח שאם היינו נפגשים בגיל מוקדם יותר אולי היו לנו. צריך לקבל את החיים על כל המורכבויות שלהם ולקבל את החיים. זה לא תמיד קל כמו שזה נראה״.
אבל איפה את, כגורו החדש לענייני קבלה עצמית, מותחת את הגבול? איפה תגידי שכאן יש רווק או רווקה שהמזל עוד לא הקיש בדלתו לבין אדם - ובואי נודה בזה, מסתובבים בינינו כמה כאלו - עם בעיה אמיתית שהוא כן חייב לעבוד עליה?
״זו שאלה טובה ממש. אני חושבת שזה פשוט עניין של פרספקטיבה. אם את כל הזמן שומעת משהו שחוזר על עצמו, נניח שאת בררנית מדי או שאת צריכה יותר בטחון עצמי, אין שום דבר רע בלהחליט עם עצמך לעשות משהו בקשה לזה. שמעתי מהרבה אנשים שיש לי בעיה עם בטחון עצמי, והחלטתי להירשם לחוג למשחק שממש עזר לי. יש המון דברים שאפשר לעשות כדי להיות אדם שמח יותר, עצמאי יותר ופתוח יותר, ואין שום דבר רע בללכת לחוג למשחק גם עבור עצמך, בלי שום קשר לזוגיות. למה לא לעשות את זה, אבל פשוט להוריד מזה את הכותרת הכבדה של ׳אני עושה את זה כדי למצוא זוגיות׳. אני מסכימה שאין אנשים בלי בעיות, ויש בעיות ששווה לבחון אותן. התזה שלי הייתה ונשארה שלא לכל רווקה שרוצה להתחתן יש איזו בעיה שהיא חייבת לפתור. יש לנו בעיות או פגמים באופי כי אנחנו בני אדם. הם לא נוצרים כי אנחנו רווקים, והם בטח לא נעלמים כשאנחנו בזוגיות״.
בקיצור, כפי שגילה לנו פייסבוק, איטס קומפליקייטד.
״כן. זה מורכב. וזה סבוך. וזה קשה. והכי מעצבן הוא שבתור אדם אתה לא יכול לשבת רגל על רגל ולהגיד לעצמך שזה יגיע, למרות שזה באמת מה שיקרה, בדיוק כמו שכשאדם מאבד את עבודתו הוא יהיה במתח עד שהוא ימצא עבודה חדשה. כל מטרתו של הספר הייתה לגרום לאנשים - ונשים בעיקר, למרות שיש גם גברים שעושים את זה - להפסיק לשאול כל הזמן מה לא בסדר אצלם. אני מכירה מקרוב את הכאב הזה של להיות לבד, אבל לחטט בפצעים של עצמך זה לנסות לכבות שריפה עם דלק".
אז בכל זאת, מה כן עושים? הרי לא תיארת לעצמך שתצאי מכאן מבלי לספק טיפ אחד לפחות.
״אני באמת חושבת שבמקום לשאול מה לא בסדר איתי, מוטב לשאול מה כן בסדר איתי, והאם יש לי את האומץ לחכות לבחור שיקבל את זה. כי זה באמת מה שזה, אומץ. לא סתם התחתנתי עם מישהו, אלא חיכיתי למצוא את הזוגית האוהבת והמכבדת שאיחלתי לעצמי, והעדפתי את זה על פני לרוץ ולשנות את הסטטוס שלי בפייסבוק לנשואה. אני חושבת שאנחנו לא נותנים לרווקים את הקרדיט המגיע להם, ובחיי שמגיע להם. אז טיפ אחד? תפסיקי להעניש את עצמך, ותתחילי לתת לעצמך קצת קרדיט על כל ההחלטות החכמות שעשית. הבחורה שתהיי בעוד כמה שנים מאוד תודה לך על זה״.
