אמנות הלבד היא האמנות הנפוצה ביותר בעולם שלנו.
כשמה כן היא, אמנות הלבד מאפשרת לנו להיות לצד עצמנו בלבד בשלוות לב, בשקט מופתי, ללא כל צורך באדם נוסף, ללא כל תלות. על אף שהיא נפוצה, רבים לא צולחים את התרגול שלה ועוצרים אחרי הצלילה הראשונה והמפחידה, מבלי לדעת כמה טוב מחכה בהמשך.
את אמנות הלבד גיליתי לראשונה בסביבות גיל 4, כשאחי הגדול השאיר אותי בגן והבטיח שישוב לקחת אותי “ממש עוד כמה דקות”, אך לא שב. החוויה זכורה כחוויה טראומתית, על אף שמדובר בטקטיקה שגורה של כל אח גדול, שמטרתה להיפטר מהמשימה המעיקה שאמו נתנה לו: להביא את אחותו הקטנה והתלותית לגן שלה ולהמשיך הלאה לחייו.
השעות חלפו ומבכי היסטרי אחד לחרדת נטישה אחרת, התחלתי להבין: אני צריכה לסמוך על עצמי לפני הכל. צריכה להאמין בעצמי ולהיות שם בשבילי, כי אם לא אני, ככל הנראה אף אחד אחר לא יהיה שם.
ובכל זאת, השיר שלנצח יזכיר לנו שתמיד יהיה שם מישהו בשבילנו. או לפחות שידורים חוזרים של "חברים"
השנים חלפו מאז והלבד שלי התחזק וגדל להיות דבר חיובי. הרגשתי חזקה במיוחד, העקרונות שלי הפכו לעמודי תמיכה איתנים במיוחד שהעבירו אותי אינספור סיטואציות, דילמות ותהיות קיומיות. לעיתים הרגשתי בודדה, אך לרוב גיליתי עולם פנימי עשיר ושלם. יכולתי להיות עם עצמי במשך שעות ולתעתע את הזמן, לא להרגיש בו.
הלבד הפך להיות כה חזק, שגם כשהייתי מוקפת בחברים ובאהבה, תמיד הייתי נאמנה לעצמי. תמיד היה חלק אחד ששייך לי ורק לי. זה היה המגן הטוב בעולם. אף אחד לא יכול היה לחדור את יהלום הנפש שבניתי.
ואז, אחרי עשרים שנה, היא הגיעה
או כך חשבתי. 20 שנה לאחר אותו בוקר בגן, הכרתי את אהובתי הראשונה. בתוך קשר גדול של אהבה שנמשך כשנתיים מצאתי את עצמי פורמת לאט לאט את עקרונות הלבד ומתמסרת לביחד. אמנות חדשה התחילה, אמנות האהבה. התחלתי להאמין שאולי אמנות הלבד שלי לא באמת קיימת, שאולי לא נועדנו להיות לבד כמו שהנחתי. שאולי נבנינו כך שיהיה מקום לאדם נוסף בתוכנו. אולי יש חיי נצח והם קיימים בלב, לא במוח.
הרגשתי כיצד אני מכניסה אותה לאט לאט לעולמי שלי שטיפחתי בשקט, כמו גן סודי מאחורי דלת מסתורית. היא הייתה המים ואני הסלע, ובכל פעם היא ליטשה עוד שכבה חיצונית שבניתי במו ידי לעצמי.
הזמן חלף בזוגיות המאושרת שלנו, שלאט לאט הפכה לפחות מאושרת. היא פחות טיילה בעולמי שלי ואני פחות בשלה. הדלת נסגרה שוב עד שבוקר אחד התעוררנו וידענו שלא נועדנו להיות ביחד. לא ככה.
לא הצלחתי להאמין שכרטיס הכניסה לעולמי הוא כרטיס של שני כיוונים ולא כיוון אחד, אבל, כמו באותו בוקר בגן, גם כאן מצאתי את עצמי מחכה שתשוב, מחכה ומחכה, והיא לא שבה לקחת אותי.
היא ויתרה.
אין ברירה, אמרתי לעצמי, אם לא אהיה שם בשבילי, ככל הנראה אף אחת אחרת לא תהיה.
השקט חזר להיות החבר הכי טוב שלי
אז חזרתי לתרגל את אמנות הלבד. בשנה האחרונה מצאתי את עצמי לומדת מחדש דברים שכבר ידעתי, כמו אחרי תאונה. כל תנועה נראתה לי חדשה, כל תזוזה נראתה לי מפתיעה. הדברים הבסיסיים ביותר נראו לי כמסובכים ביותר. הכל התערער. הלבד כבר לא היה חבר.
חיפשתי את קרבתם של אנשים, הייתי צמאה לאישור חיצוני שהכל בסדר. לא הצלחתי לשבת לצד עצמי באותה השלווה. חומרים משכרים וחומרים משכחי תודעה הקלו עליי ונתנו לי תשובות לשאלות שלא ידעתי לענות עליהן בעצמי, על אף שפעם היו לי כל התשובות שהייתי זקוקה להן. החיים התחילו מחדש וכך גם תרגול אמנות הלבד.
מכורח הנסיבות חזרתי להתרגל להיות לבד. חזרתי לנגן עם עצמי, להקשיב למוזיקה שתמיד אהבתי, לבשל לי את המאכלים הטיפשיים שלי (נקניקיות ופתיתים מסרבים להיות אויבים), הכרחתי את עצמי לשבת בשקט ולא לחפש שום דבר במשך שעות רבות. הספרים שלי, הכתיבה שלי, הכל חוזר אליי. הרוויתי את הצמאון לאהבה בחלופות זמניות ונעימות, אבל התעקשתי לחזור לאותו מקום של לבד, עד היום מתעקשת.
לאט לאט, השקט חוזר להיות החבר הטוב ביותר שלי. העולם הפנימי שלי מעשיר אותי יותר מכל חוויה חיצונית, יותר מכל תענוגות גוף, צריכה ושאר הבל הבלים קיימים. שאלות כמו ״מה אנחנו עושים כאן״, או ״מה המשמעות?״ עדיין מרחפות, אבל זקוקות לתשובה שתגיע באמצעותי ולא באמצעות שום אדם אחר. התשובות נמצאות אך ורק אצלי, ואמנות הלבד היא למצוא אותן.
על אף תחושות הנטישה והבניה המחודשת של חומות ההגנה שנהרסו, הבטחתי לעצמי דבר אחד: כשתהיה לי ההזדמנות הבאה, אמשיך לתרגל את אמנות הלבד, אבל בו זמנית עם אמנות האהבה. אם עד היום חשבתי שהן מחלישות זו את זו, היום אני יודעת שהן משלימות זו את זו.
