"אני הולכת לשבור את השיא שלך בבועות רוק", סיננתי למנהל הקריאייטיב שלי שישב לידי במהלכה של עוד ישיבה יעילה במשרד. בדיוק כשנשענתי אחורה והתכוננתי לניצחון, צלצל הטלפון.
"יש לי מישהי להכיר לך", הכריזה בחגיגיות טל מהצד השני של הקו.
טל היא שמינית מהחבורה הסטרייטית שלי. דוגמנית אצילית מבחוץ ומבפנים ובעלת טעם משובח בכל אספקט של החיים. אבל כשהיא טוענת שיש לה מישהי להכיר לי, אני חושדת. לא כי אני לא סומכת עליה, אלא כי בדרך כלל כשסטרייטים מנסים להכיר לי בנות, הסטנדרטים היחידים שהם מתייחסים אליהם מסתכמים בעיקר ב:"היא לסבית, את לסבית, אתן תהיו מושלמות ביחד".
אז לקחתי ממנה פרטים.
"היא גבוהה, ברונטית, לומדת איתי, מבריקה למות, סופר-מקסימה, חיוך כובש, אני בעצמי הייתי יוצאת איתה אם הייתי נמשכת לבנות. תרשמי את המספר שלה ותתקשרי אליה עוד חמש שעות בדיוק".
נדלקתי. קניתי. ניתקתי.
כנגד כל הסיכויים, נזרק שם שלא הכרתי
זה באמת לא קל להיות רווקה בת 25 בתל אביב. אני יודעת מה אתם חושבים: כל האופציות פתוחות, אני בשיא של חיי, צעירונת. אבל בבועת המיקרו-קוסמוס הלסבית התל-אביבית, האופציות מצטמצמות בכל דקה שעוברת. למה? כי כולן מכירות את כולן.
אנחנו קהילה קטנה. מסתובבות באותם המקומות, רואות את אותם הפרצופים: ההיא יצאה עם ההיא, שמכירה את ההיא, ששכבה עם ההיא שזרקה את ההיא. כל שם של לסבית שנזרק לחלל החדר מקבל אנקדוטה לטובתה או לרעתה מאחת שיודעת. זה מתיש, זה מיותר, זה חוסם אהבות אמת ומייצר קארמה רעה סביב כולנו.
אבל אז, כנגד כל הסיכויים, נזרק שם של לסבית לא מוכרת על ידי חברתך הסטרייטית. זה ג'ק-פוט של הלסביות: מישהי שאת לא מכירה ולא הייתה עם אף אחת שאת מכירה. זו כבר התחלה נקיה.
אז הסתקרנתי, חיכיתי חמש שעות וחייגתי את המספר. אחרי סמול טוק מהנה של כמה דקות קבענו להיפגש בבר בערב ולהמשיך את השיחה מאיפה שהפסקנו.
"אז איפה היינו?", היא שואלת אותי, מביטה בי בעיני איילה מלוכסנות חומות, גדולות ובוהקות. בקבוק היין עומד להיגמר לנו, יש ניחוח קל של שיכרות באוויר. נעים איתה, באמת שנעים. כל כך הרבה זמן לא יצאתי לדייט תמים ומהנה ולפי החוקים הרומנטיים הישנים, עד שקיוויתי שהרגע הזה יימשך לנצח.
ניצלתי את חוסר הריכוז שלה כדי לנשק אותה. "היינו פה".
צללנו לשיחות נפש עמוקות, צפנו בחזרה למעלה לצחקוקים טיפשיים. מוכנה להישבע שלרגע היא הייתה מתחת להינומה, אבל זו רק אני ומוח האלי מקביל שלי שעובד שעות נוספות במקביל למציאות.
ואז הוא שאל: "יפות, חשבון?"
אחרי כמה שעות של הנאה משותפת ושני בקבוקי יין, שהרגישו כמו חמישים בקבוקים של אבסינת' לשתיינית גרועה שכמוני, הבטתי בה כשואלת: "נלך?". היא קראה את המחשבות שלי וסימנה לי כן. הגיע הזמן ללכת אל האופק ביחד. גם הברמן הבין שאנחנו בדרך החוצה. "יפות", הוא שאל, "חשבון?"
מוח האלי מקביל שלי התחיל לעבוד שעות נוספות. תודו שהתגעגעתם
קאט בשקיעה הרומנטית, כי יש נושא שחייבים לפתוח: מי אמורה לשלם בדייט ראשון של שתי נשים?
הנורמה הידועה של מי-משלם-בדייט-ראשון מתייחסת רק למצב שבו גבר ואישה יוצאים, וגורמת לכולם להניח שהגבר הוא שאמור להזמין. אמנם זה נתון לויכוח, אבל לפחות נורמה מעניקה הנחה בסיסית שאפשר להסכים איתה, להתבדח עליה או להיאבק בה.
אז מי מאיתנו מזמינה? חצי-חצי לעולם לא יבוא בחשבון מבחינתי, מהסיבה הפשוטה שמדובר באקט מתחשבן מדי, וגם מהסיבה הקשה יותר לכתיבה בקול רם: כפליטת שלוש יחידות מתמטיקה לוקח לי זמן להתמודד עם מספרים ולחשב.
מצד שני, מי מאיתנו מזמינה את השניה? כל אחת רוצה להרשים ולשלם בעצמה. זו באמת דילמה שאני אשמח אם מישהו ירים את הכפפה ויעגן אותה בחוק כלשהו, אבל בינתיים, בשלהי השנה השניה שלי בעולם הלסביות הצלחתי לפתור אותה באופן אלגנטי: לקראת סוף הדייט אני עושה את עצמי הולכת לשירותים, ועל הדרך סוגרת פינה עם המלצרית לפני שהדייט תשים לב. הפעם הייתי שלוש כוסות יין מעבר ליכולותיי הקוגניטיביות ובמקום הטריק הידוע שלי סימנתי בחזרה לברמן משהו לא ברור בין הקשקוש הרגיל באוויר של 'כן, חשבון בבקשה' לבין חיקוי של פיקאסו מצייר בהתקף אפילפטי.
"עליי", היא אמרה. "מה פתאום", החזרתי לה בכעס מדומה, "תכניסי בחזרה את הכסף, עליי".
"בסדר, עלייך", היא קרצה וצחקה. חייכנו שתינו ויצאנו מהבר.
ואז פקחתי עיניים במיטה לא שלי
הדי צחקוקנו נשמעו חזקים מתמיד כשניסינו לטפס באוורסט השכרות התל-אביבי הקרוי חדר מדרגות. "לכי הביתה נטע, עדיין לא", שמעתי מחשבה עצמית חנוקה אי שם מאחור. התעלמתי ממנה ואחרי סיבוב מפתח מסורבל במנעול כבר מצאנו את עצמנו במצב מאוזן, בסיטואציה שתמיד ניסיתי להימנע ממנה בפגישה ראשונה עם מישהי שבאמת מוצאת חן בעיניי.
העניין הוא כזה: השיעור הראשון והכואב שאזור חיוג 03 לימד אותי הוא שאסור לקחת דברים מהר מדי, גם אם זה נראה נכון באותו הרגע. נאיבי ככל שישמע, גיליתי שהעיר הזו מייצרת זן מיוחד של אנשים שמסוגלים להפריד באופן מוחלט בין סקס לאהבה ובוחרים את האופציה הראשונה על חשבון השניה כשמתאפשר. גברים ונשים כאחד ואחת. לצערי, כשהבטתי בעיניה זיהיתי את אותו מבט מוכר שמתייג את כל מה שקרה כאחלה סטוץ, אבל כבר היה מאוחר מדי ואני הייתי בחצי הדרך לעוד בזבוז של משהו שיכול היה להיות רציני לטובת לילה כייפי במיוחד.
כמה שעות לאחר מכן פקחתי עיניים במיטה לא שלי לקול צלצול טלפון. "נטע, איפה את? הישיבה התחילה לפני חצי שעה". הבטתי בשעון. "שיט, אני באה", סיננתי מתוך שינה. הסתובבתי ימינה וראיתי אותה ישנה לצידי. אחרי כמה דקות הבנתי איפה אני. בשקט בשקט לבשתי את החולצה הפוך, את המכנס בקושי ואת הנעליים בנס רפואי. נשקתי לה על הראש ולחשתי לה שאני הולכת. היא הנהנה מתוך חלום וחייכה.
הרבה מפדלים עירניים עקפו אותי עם אופניהם. רציתי לעצור כל אחד מהם ולשאול אותם אם גם הם, כמוני, לא יודעים איך אפשר בכלל להפריד בין הפיזי לנפשי. אם גם הם מתעוררים לצד אישה יפה ומתחרטים שמיהרו מדי במקום פשוט ליהנות מהרגע, אם אני היחידה בעולם שמרגישה ככה בתוך עיר האינסטנט הדו-גלגלית. החלטתי לחוס עליהם עם שאלות פילוסופיות לפני השעה תשע בבוקר ובמקום זה פיניתי להם את הדרך בסהרוריות. אספתי כוס קפה ומאפה מבר גבוה באמצע הרחוב. "זה עשרים שקלים, מותק", הפטיר לי המוכר מהעבר השני. חיפשתי בארנק כסף, לא מצאתי. חיפשתי גם בכיסים, אבל לא מצאתי. החזרתי לו בחזרה את הקפה והמאפה והתנצלתי.
אם רק לא הייתי מבזבזת את כל מה שהיה לי בלילה הראשון, הייתי יכולה ליהנות ממנו גם היום, אולי גם מחר. האינטואיציה שלי אף פעם לא מאכזבת ואכן זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את עיני האיילה והפעם החמישים שלמדתי שוב את אותו השיעור המעצבן: גם כשבא לי להגיד "עליי" ולתת הכל, לפעמים כדאי להתחשבן באופן מלאכותי ולחלק את הכל כדי להשאיר עוד קצת להמשך.
