טוב, אני אענה ראשונה.
פעם גרתי בדירה בצפון הישן שחולקה לשתי דירות על ידי קיר גבס והושכרה לשני דיירים- אני ועוד בחור. הוא היה שכן נוראי. כל הזמן היה מסטול עם חברים שלו ושומע טראנסים בווליומים שמביאים עצבים בכל הגוף ובשעות שאנשים בדרך כלל נמים את שנתם, אבל השכנות הגרועה שלו הוכחה דווקא בדבר שלא היה אשמתו.
לילה אחד הלכתי לישון אחרי שראיתי סרט מעולה. לא זוכרת איך קוראים לו אבל הוא עסק בטרוריסטים שחטפו קבוצת נערים אמריקאים, החזיקו אותם בשבי וצילמו סרטוני סחיטה שלהם שאותם שלחו לממשלת ארה"ב כדי לנהל איתם משא ומתן כלשהו. אחרי ששלב הפחד עבר, החבורה הזאת הגיעה למצב תודעה משונה: פתאום הם הבינו שכל הדברים שגרמו לחטיפה שלהם, כל הדרישות של החוטפים שלהם וכל מה שמעסיק את המדינות ואותם, לא באמת חשוב, ובמקום לשתף פעולה עם החוטפים ולספק להם חומרים שבהם הם בוכים מפוחדים ומתחננים על חייהם, הם נכנסו לטראנס של הרצאות כריזמטיות שבהן הם חזרו על המשפט "so fucking what", המשפט תפס תאוצה בכל העולם, כולם צעקו אותו, היו טישרטים שלו, והילדים נהיו רוק סטארים. לא זוכרת איך הסרט נגמר, אבל הסכמתי עם הרעיון והחלטתי לאמץ.
נשבר לך הלב? !so fucking what
יש לך בעיות בקריירה? !so fucking what
את גרה בדירה מעופשת? !so fucking what
משחרר, לא?
ואז כל הבית התמלא בעשן סמיך
הלכתי לישון בתחושת התעלות כמו אחרי כל אסימון חשוב שנופל, מלווה בהחלטה הקבועה שאחרי הארה: לא לתת להבנה לחמוק ממני ולהתחיל לחיות נכון יותר.
אבל זה כנראה לא הספיק בתור שיעור, כי שעתיים אחר כך התעוררתי משנתי בתחושה משונה למשמע קולות פצפוץ וריחות מוזרים. לקח לי חצי דקה להבין שהאויר ממוסך ושלמעשה אני לא רואה יותר מעשרים סנטימטר קדימה את היד של עצמי. כל הבית היה מלא בעשן סמיך.
שריפה.
לא ידעתי מאיפה ולמה אבל ידעתי שצריך לקום ולברוח. יש משהו במצבי חירום כאלה שגורם לך לשמוט מאחיזתך באופן מיידי את כל הדברים הלא חשובים שאתה מחזיק ולרוץ למקום מבטחים. אז פילסתי את דרכי בענן העשן, מצאתי את הכלבה והחתול, את הסלולרי, ותוך דקה הייתי בחוץ בטלפון עם מכבי האש.
לא אלבומי תמונות, לא בגדים אהובים, ולא בטיח. מצידי שהכל יעלה באש הגיהנום חוץ מהחיות וממני. כל השאר איבד מחשיבותו בשתי שניות.
היה בלגן. הסתבר שמי שחילק את הדירה לא טרח לסדר תשתית חשמל שיכולה להחזיק שתי דירות, ושקצר חשמלי שהתרחש אצל השכן שלי גרם לשתי הדירות להישרף. לרוע מזלו הוא לא היה בבית, וכל החפצים שלו אבדו בשריפה. מצד שני אם הוא היה בבית הוא בטח היה מסטול מכדי להתעורר, אז תלוי איך מסתכלים על זה.
אבל דבר אחד טוב יוצא מכל סיטואציה שמאיימת על החיים: המוח הופך צלול כקריסטל, סדרי העדיפויות מתבהרים בשניות, ומבינים במדויק איזה מהדברים שהתעסקת בהם באמת משמעותיים למקרה שזה היום האחרון של שלך על פני האדמה.
אולי תבוא באמצע הלילה?
למלחמה יש את אותו אפקט מטהר ומדייק על הנפש. כבר באזעקה הראשונה רוב הדברים שהתעסקתי בהם עד דקה לפני התחילו להתפייד. באזעקה השניה והשלישית, וסופית החל מהדיווח הראשון על חייל שנהרג וכששקעה ההבנה שהפעם זה רציני במיוחד, הכל נעלם.
כמו בשריפה, מצאתי את עצמי עוזבת מאחור כמעט את כל מה שיש לי, ומוותרת לגמרי על כל מה שאני עוד רוצה שיהיה לי. שוב הסתבר שכל מה שחשבתי שקריטי לחיים שלי מה זה לא מעניין לי את התחת, שאין דברים כאלה. נכון, יש דברים רצויים, דברים שעושים נעים ודברים שאני רוצה להשיג, אבל שום דבר מכל אלה לא ראוי להיות נוכח ברגע האמת. ביום האחרון של החיים שלי, מה הייתי עושה? מה הייתי משנה לפני שנופל עלי טיל? משלימה משימה? התנצלות של הרגע האחרון? וידוי אהבה?
האמת? שום דבר. כלום. נאדה. עובדה. החרדות, האזעקות והריצות למרחבים המוגנים יכולים לשמש אחלה תירוץ לעשות טלפונים של "אולי תבוא?" באמצע הלילה. אפילו לא עלה בדעתי. אין שום דבר שאני רוצה לעשות ומפחדת ואין אף אחד שאני מצטערת על אובדנו. אני לגמרי בסדר עם מה שיש לי.
לא רוצה להתפטר, לא לעבור לקוסטה ריקה, ולא לעשות ניתוח שינוי מין. כאילו, בימים כתיקונם אני הבן אדם הכי מתלונן בעולם. כל הזמן יש לי מה להגיד, על מה להתבכיין ועל מה להתעצבן, אבל מאז שהחלה המלחמה אני סותמת את הפה שלי.
בחיי שהכל בסדר אצלי, ולא רק באופן יחסי, אלא באופן אובייקטיבי. אין ברירה אלא להודות שה"בעיות" שלי פשוט אדיוטיות.
אז גם אם היום הוא היום האחרון של החיים שלי, מבחינתי הוא היה ממשיך להיות פשוט יום ראשון. לא הייתי עושה שום דבר מיוחד. הייתי כותבת, אחר הצהריים הולכת ליוגה, אחרי זה מתקשרת לאותם חברים שאני אוהבת, בערב יוצאת, בלילה ישנה עם אותו אדם, וגרה באותה שכונה, באותה דירה ובאותה ארץ ולא מתחרטת על שום דבר.
כל מה שחשבתי שמפריע לי אפילו לא שווה אזכור, וכל מה שמפריע לאנשים אחרים בי, בטח ובטח שלא. גם אם היום הוא יומי האחרון לא הייתי מתנצלת בפני אף אחד, ובכלל, יש לי רק דבר אחד להגיד בנושא- so fucking what. אם אני לא מוכנה להתעסק בשטויות שלי ביום שהוא פוטנציאלית היום האחרון של חיי, אז בשטויות של אחרים? אני לא יודעת מתי אמות, אבל דבר אחד בטוח: גם אם יש לי עד גיל 94 עדיין אני חושבת שהחיים קצרים מדי בשביל נימוסים.
