שעות לפני המשחק החמישי של סאן אנטוניו ספרס נגד הדאלאס מאבריקס בפלייאוף הנ.ב.א התקשורת האמריקאית התעסקה בשאלה אחת בלבד: האם טוני פארקר ישחק.

העובדות, יש לציין, היו לרעתם של כל מי שציפה לראות את הצרפתי על המגרש בטקסס. פארקר סחב פציעה מאמצע העונה בקרסול שהלכה והחמירה עם המשחקים האינטנסיביים מול דאלאס וכאילו שזה לא מספיק, שעות ספורות לפני המשחק אישר דובר סאן אנטוניו את השמועות שלפארקר נולד במזל טוב בן חדש יחד עם ארוסתו, אקסל פראנסין, והוא לא ישן כל הלילה. בקיצור, היו לו את כל הסיבות הכי טובות שבעולם שלא להיות בשום מקום קרוב למגרש.

אבל זה לא קרה.

בשעה 17:20 שעון ארצות הברית, 40 דקות לפני פתיחת המשחק, ולמרות שסאן אנטוניו כבר הודיעה שתשחק בלעדיו, הודיעה התקשורת שפארקר יתייצב כדי לעזור לחבריו להגשים חלום ישן, ולזכות שוב באליפות העולם.

איש לא האמין שפארקר ישחק יותר מכמה דקות, לא כל שכן יקלע נקודות. האפקט, כך האמינו כל הפרשנים לפני המשחק, היה פסיכולוגי בלבד ונועד להרתיע את דאלאס. אלא שפארקר, במה שמסתמנת כעונה הגדולה ביותר בקריירה שלו, לא התכוון להיות בובה של אף אחד.

את הערב הוא סיים עם 23 נקודות במשחק הירואי וכקלע המצטיין של הספרס. סאן אנטוניו עלתה ל-3:2 בסדרה, ולמרות שדאלאס השוותה ל-3:3 וכפתה משחק שביעי ואחרון, פארקר התעלה על עצמו גם שם עם 32 נקודות מדהימות, וסחף את סאן אנטוניו אל עבר גמר המערב. גיבור אמריקאי חדש נולד באותו הרגע ממש, ולעזאזל עם העובדה הפעוטה שהוא צרפתי ושרק לפני שנתיים אותו טוני פארקר ממש מוצב כרשע האולטימטיבי, והיו לא מעט קולות שדרשו לסלק אותו מהליגה.

אבל אתם מכירים את האמריקאים. הם שונאים את הספורטאים הלא מוסריים שלהם (אהלן, מייקל ויק) רק עד שהם קולעים נקודות מכריעות במשחקים מכריעים. והשנה טוני פארקר נותן לאמריקאים עוד סיבות לאהוב אותו כל משחק מחדש.

אווה? הרוסה ושבורת לב

לפני שאנחנו ממשיכים, בואו נחזור קצת אחורה בזמן. שלוש וחצי שנים אחורה בזמן, ליתר דיוק, ל-17 בנובמבר 2010, אז התפוצצה פרשיית טוני פארקר בעיתונות. אווה לונגוריה, כך דיווח חברה הטוב מריו לופז, מצאה במכשיר הטלפון של בעלה "מאות הודעות טקסט", כלשונו, מאישה שאיתה הוא שוכב כבר הרבה מאוד זמן. וכאילו שזה לא היה שוק גדול מספיק לזוג שעד אז הייתה לו תדמית של אוהב ונוצץ, התגלה שפארקר שוכב עם לא אחרת מאשר ארין בארי, אשתו (לשעבר) של חברו לקבוצה (לשעבר), ברנט בארי.

במילה אחת: וואו. בשתי מילים: אוי ואבוי.

ארצות הברית אוהבת לצקצק בלשון כשזה מגיע לפרשיית בגידות, אבל כאן היו את כל המטעמים שאפשרו לאמריקה להכין מעדן של ממש. גם בגידה, גם בחבר לשעבר בקבוצה וגם עם אישה נשואה (אמנם בהליכי גירושין, אבל אל תתנו לעובדות לעצור אתכם)? ללקק את האצבעות.

אבל מי שהלהיטה את גל השנאה יותר מכל אחד אחר הייתה לונגוריה עצמה, שדרך מקורביה הציפה את העיתונות מדי יום ביומו. "היא הרוסה", אמרו הקרובים לה עם הגילוי. "היא שבורת לב", אמרו ביום שלמחרת. "היא אהבה את בעלה ולא יכולה להאמין שדווקא לה זה קרה"

חצי שעה אחר כך פארקר כבר היה על הגריל ברשת. בריאן גרהאם, כתב הספורטס אילוסטרייטד הנחשב, צייץ שלדעתו יכול להיות שצריך להשעות את פארקר מליגת הנ.ב.א. והוא לא היה היחיד. לא מעט קולות (חלקם הזויים, במקצתם דווקא הייתה לוגיקה מובנת) נשמעו ודרשו למצות עם פארקר את הדין על בסיס סעיף טהרת הליגה (אותו סעיף, להבדיל אלף אלפי מיליוני הבדלות, שגרם להשעייתו של דונאלד סטרלינג), או סתם לזרוק אותו מהקבוצה, אבל איש מנציגי הליגה לא התערב או חשב לקחת את הקריאות הללו ברצינות. היום, כשאתרים כמו הבליצ'ר ריפורט ומגזינים כמו פורבס מסבירים למה טוני פארקר הוא השחקן הטוב בעולם כרגע, הם כנראה יכולים לחייך ולהבין שהם עשו את ההחלטה הנכונה.

אבל מי שהלהיטה את גל השנאה יותר מכל אחד אחר הייתה לונגוריה עצמה, שדרך מקורביה הציפה את העיתונות מדי יום ביומו. "היא הרוסה", אמרו הקרובים לה עם הגילוי. "היא שבורת לב", אמרו ביום שלמחרת. "היא אהבה את בעלה ולא יכולה להאמין שדווקא לה זה קרה", נכתב ביום שאחרי.

לונגוריה (סליחה, מקורביה) סיפקו ציטוטים על גבי ציטוטים, אמריקה דרשה עוד ועוד וטוני פארקר לא היה יכול להראות את פניו בחוץ. עם אפס תמיכה ציבורית ואוהדים שבצעד חריג לאוהדי הנ.ב.א המנומנמים והנקיים החליטו להטריד אותו אישית עם שלטי ענק בדמותה של לונגוריה, היה ברור שקריירת הכדורסל של פארקר בדרך להירשם בדפי ההיסטוריה, אבל עם כתם שחור וגדול לצידה.

ואז קרה דבר מוזר, שאיש לא ציפה: טוני פארקר התחיל לשחק טוב. ממש ממש טוב.

העם איתך, פארקר

רק נבהיר, לפני שמומחי הנ.ב.א יקפצו עלינו (הלו, תרגיעו, יש לנו מומחים משלנו כאן במערכת): פארקר תמיד היה שחקן טוב. הוא היה גם אפקטיבי, יעיל, תורם, חלק ממה שמכונה בארה"ב ה"ביג 3" יחד עם טים דאנקן ומאנו ג'ינובילי, אבל לא סופרסטאר. ממש לא סופרסטאר. קולע נקודות, מוסר מצויין, ללא ספק אחד מהגדולים ששיחקו את המשחק בדורנו, בוודאי אחד מהזרים הטובים ביותר בהיסטוריה של הליגה, אבל עדיין, שחקן אפור. יעיל, אבל אפור. ואת העובדה שפארקר הפך להיות סופרסטאר בגיל 32 איש לא חזה. בוודאי לא בעוצמה הזאת.

האמת? קשה שלא לחוש סימפטיה לפארקר. כבר בשנה שעברה הספרס עשו עונה מדהימה בנ.ב.א והגיעו עד לגמר, שם הם נעצרו על ידי לברון ג'יימס וה"ביג 3" שלו ממיאמי, מרחק נגיעה בתואר. אמרו עליהם שהם גמורים, שבגילם זה כבר אבוד, שכמה חבל שהם לא יזכו בעוד אליפות לפני שהם פורשים.

אז אמרו.

הספרס חזרו טובים מתמיד העונה, והם פשוט מפרקים ביעילות כל קבוצה. מי שזכו לכינוי בפי הפרשנים "החבר'ה הזקנים" עושים צחוק מהצעירים של הליגה, ועושים להם בית ספר בכדורסל. אחרי הסדרה האדירה מול דאלאס הם פירקו את החבורה הצעירה והאנרגטית של פורטלנד בחמישה משחקים, ועכשיו הם בקרב מול אוקלהאומה, וזו כבר אופרה אחרת לחלוטין.

זה דווקא התחיל מעולה. פארקר להט, הספרס דרסו בשני המשחקים הראשונים והכל נראה מצויין. אלא שלפנות בוקר אוקלהאומה השוותה את הסדרה ל-2:2, ושתי הקבוצות המובילות במערב כנראה בכל זאת יספקו לנו קרב צמוד בדרך לפגישה עם מיאמי, שבמקביל כותשת את הצד המזרחי של הליגה. ואם הגמר של השנה שעברה ישוחזר, זה יקרה עם שני שינויים קטנים: העונה טוני פארקר הרבה יותר דומיננטי מהשנים האחרונות, ואמריקה כולה מאחוריו.

מה שממש אי אפשר, אגב, לומר על האקסית שלו.

אז למה לך פוליטיקה עכשיו?

גם שלוש שנים אחרי פרידה בין השניים, אווה לונגוריה עדיין מוזכרת בתקשורת כאקסית של טוני פארקר, ולא מעט מזה באשמתה. אמנם יש לה חבר חדש וחתיך, אבל זה לא מנע ממנה לחזור שוב אל אותם רגעים קשים: "לא אכלתי", סיפרה בראיון שנתנה ב-2013. "לא ישנתי. הייתי מדוכאת ועצובה. הדיאטה שלי הייתה קפה בלבד. אנשים באו אלי ואמרו אלי 'אוה, את נראית מדהים', כי זה מה שגירושין עושים לך. אבל כל מה שיכולתי להגיד להם היה 'אני לא מרגישה טוב. אין לי אנרגיה בכלל'".

שלושה ימים אחרי פרידה, אין ספק, מונולוג כזה היה מרגש כל אחד. אבל כמה אפשר? יצויין ששנה אחרי הפרידה אווה לונגוריה "פתחה את הלב", שנה אחרי דיברה בראיון "בגלוי" על הפרידה, ובקיצור, גברת, קחי מספר ותתקדמי הלאה. ובכלל, דומה שאפשר להגיד את זה על לונגוריה עכשיו באופן כללי, כי קצת קשה להתנתק מהרושם שבלי האקס המוצלח שלה היא קצת פחות מוצלחת.

עקרות בית נואשות, כידוע, ירדה. שמה של לונגוריה נקשר לשני פרוייקטים חדשים כמפיקה, שניהם כשלו והתאדו כלעומת שבאו. המסעדה שלה, שהוגדרה על ידה כ"חברותית לנשים" ונפתחה בלאס וגאס בקול תרועה רמה ב-2013, נתקלת (שוב) בקשיים, אחרי שכבר נתקלה בקשיים ונסגרה בגלגולה הראשון כמועדון ריקודים בשנת 2011.

רק החודש נסגרה המסעדה בגלל שלא עברה ביקורת של פקחי בריאות, ובכל מקרה היא חוטפת עליה ביקורת מכל מקום אפשרי. הנה, לפני שבועיים תקף אותה שדר הרדיו הפופולרי ראש לימבו, אחרי שהסתבר ש"ידידותית לנשים" היא בעצם שובניזם במסווה, כשבין היתר מנות הסטייקים קטנות יותר (סליחה, מותאמות לנשים) ובאותו המחיר, על התפריטים יש מראות כדי שה"נשים יתקנו את האיפור" וכן רצפה מיוחדת עליה נשים יוכלו לעשות תצוגות. על כך אמר לימבו בתוכניתו: "יופי, אווה, שימי להן גם עמוד ריקודים ובכלל תסגרו עניין. הסופראנוס כבר עשו את זה לפנייך".

למעשה, דיווחים מהימים האחרונים במגזין "וגאס סבן" טוענים בתוקף כי ג'ונתן פיין, הבעלים של כמה מסעדות בוגאס, נכנס עם לונגוריה למו"מ על מכירת המקום, ושהיא עשויה להסכים לכך. אם יקבל מבוקשו, דווח במגזין, הוא יחריב את המסעדה ו"ישנה את הקונספט שלה לחלוטין".

בנוסף לכל זה, לפני שנתיים לונגוריה דיברה בגלוי על כך שתקים תנועה פוליטית לטינית וסומנה כמנהיגה האפשרית של הקהילה, וההתעקשות שלה שלעולם לא תיכנס לפוליטיקה בראיונות הולכת ונראית פאתטית. רק החודש הקימה לונגוריה את התנועה "הנצחון הלטיני" (שנועדה, לדבריה, לגייס כספים למועמדים ותו לא), אבל דיווחים בתקשורת גורסים שנפגשה עם ביל קלינטון לפני כחודש (למרות שהשניים הכחישו) ונראה שתצטרף להילארי קלינטון, אם וכאשר זו תכריז על מועמדותה לנשיאות.

עם זאת, הגל הפוליטי הלטיני ששטף את ארצות הברית ב-2012 הולך ונשחק, והחיזור של הפוליטיקאים אחרי הלטינים הולך ומוחלף בחיזור אחר סטודנטים תפרנים ומובטלים, שעומדים להיות הקול החם של בחירות 2016. ולא רק שנראה שלונגוריה קצת איחרה את הרכבת, אלא גם לא צריכים להכיר את אמריקה יותר מדי כדי לדעת שהאמריקאי הממוצע מעדיף את הסלבס שלו יפים ושותקים מאשר פוליטיים ועירניים.

אה, ואם כל זה לא הספיק לכם, אז גם החברה הכי טובה שלה, ויקטוריה בקהאם, הכריזה שהיא לא מעוניינת יותר לדבר איתה. ואם זה לא כאב, אז אנחנו כבר לא יודעים כאב אמיתי מהו.

ופארקר? הוא יעלה בלילה שבין חמישי לשישי עם תמיכה מלאה של כל צופה נייטרלי בארצות הברית ומחוצה לה, כשחבורת הזקנים תנסה ללמד עוד כמה ילדים חצופים וצעירים שזמנם יגיע, אבל לא הפעם. אם סן אנטוניו תגיע לגמר - וחשוב מכך, אם היא תזכה - לא יהיה ספק מי יוכתר כשחקן הטוב ביותר של הסדרה. בדיוק, האיש שרק לפני שלוש שנים אמריקה דרשה לזרוק אותו מכל המדרגות.