בחייהם ובמותם: גם בזמנים הקשים, יהודי אירופה לא הפסיקו לאהוב

כמה שורות, לפעמים אפילו כמה מילים, על דף נייר שמצאו בדרך לא דרך. כל שנה מחדש אנחנו נדהמים ומתרגשים לגלות עד כמה מילים - גם אם הן כל מה שנשאר מסיפורים של אהבה ענקית - מצליחות לגעת ולהוכיח שלא משנה עד כמה התאכזר אליהם הגורל, יהודי אירופה לא שכחו לאהוב אפילו לרגע אחד. וגם אם האהבה לא ניצחה, היא בהחלט נלחמה עד הרגע האחרון.

"תבקשי מאלוהים שיעזור לנו"

זיגמונד האוזן וינקה (יוכבד) רוזנברג נפגשו בבית הבראה, התאהבו, נישאו ואף עלו לארץ ישראל בשנת 1934. אולם שנה אחת בלבד אחר כך, ב-1935, החליטה ינקה שעליהם לשוב לפולין משום שהחיים בארץ היו קשים עבורה. בשנת 1938 נולדה בתם, אלה.

המלחמה מצאה את בני משפחת האוזן בקשאנוב, פולין ולאחר פרוץ המלחמה נשלחו לגטו קרקוב. בשלב מסויים החליט זיגמונד לחמוק מהגטו ושיחד את השומרים על מנת שיתנו להם לברוח. בני המשפחה נמלטו לכפר שרדולה ומצאו שם מסתור בבית איכרים. הם גרו במכלאת חזירים בתנאים קשים מאוד, כשאת רוב שעות היום הם בילו בשכיבה.

מדי כמה זמן יצא זיגמונד עם מזוודת כלי הרחצה שלו, התרחץ בבית מרחץ ציבורי וניסה למכור סחורה על מנת שיוכלו לשרוד. שבועות לפני סיום המלחמה יצא מהמחבוא, ולא שב עוד.

לאחר שלא חזר החליטו הכפריים הפולנים שהסתירו את בני המשפחה לגרש את ינקה עם אלה הקטנה מהמסתור, והשתיים החלו לחפש מקום אחר בחורף הקשה. לבסוף החליטה ינקה לחזור אל המסתירים, תוך שהיא מאיימת שאם לא יתנו לה מחסה תלשין עליהם לגרמנים וכך אולי יגיע סופה, אבל גם סופם. המסתירים נכנעו והחזירו את האם ובתה למכלאת החזירים, אולם לא סיפקו להן מזון. למזלן, שוחרר האזור כעבור שבועיים על ידי הצבא האדום.

ינקה שבה לקשאנוב, ובביתה שיכנה יהודים שחזרו לעיר לאחר המלחמה ואף בישלה להם. בין השבים היה יעקב נויפלד, שאיבד את אשתו וילדיו. השניים נישאו ומאוחר יותר נולדה להם בת נוספת, והמשפחה עלתה לארץ ישראל.

רוזנברג הביאה עמה את המזוודה של זיגמונד כשעלתה לארץ. בתוך המזוודה הייתה גם בובת חרסינה שעליה שמרה ינקה מכל משמר מכיוון שהייתה מזכרת מבעלה. לאחר שנים רבות, וכשהייתה כבר בארץ ישראל, לקחה בתה אלה לידיה את הבובה וניסתה לנקות אותה. במהלך הניקוי נשבר ראש הבובה, ובתוכה נמצא פתק שהטמין בה זיגמונד לאשתו במקום המעצר שבו שהה לפני שגורש.

זיגמונד האוזן נולד ב-1908. הוא התייתם מאביו בגיל צעיר וגדל עם אחותו, אווה, בבית דודו, שם גם השתלם בניהול בית החרושת לצביעת בדים שהיה בבעלות המשפחה. בסמוך לסוף המלחמה נתפס וגורש לאושוויץ, שם נרצח.

הטבעת נשארה המזכרת היחידה

גרטה פירסט נולדה בסלובניה ב-1915. בגיל צעיר משפחתה עברה לזאגרב ולאחר מכן לבלגרד. באפריל 1941 עזרה לה הקהילה היהודית למצוא מגורים אצל משפחות יהודיות ונוצריות. את אהובה הראשון, אלפונס אשכנזי, איבדה כאשר גורש לעבודות הכפייה ומאוחר יותר נספה.

לאחר שנדדו לבודפשט ואז חזרו לבית אמן בעיירה מורסקה סובוטה, הועברו לגטו בנגילניזסה ומשם גורשו, היא ומשפחתה, לאושוויץ במאי 1944.

פירסט עברה את הסלקציה של מנגלה ועבדה במיון בגדי הנרצחים בבירקנאו. לאחר תקופת מחלה ואשפוז חיפשו הגרמנים אסירה דוברת גרמנית לעבודות משרד. גרטה הייתה זו שנבחרה. במשרד בו עבדה כמנהלת חשבונות עבד גם הארי קנופף, עיתונאי שגורש מברלין לטרזינשטט ומשם לאושוויץ. השניים התאהבו זה בזו והארי הכין עבורה את הטבעת עם ראשי התיבות של שמותיהם.

ב-18 לינואר 1945 פונו האסירים בצעדות רגליות מאושוויץ. גרטה הוצעדה בצעדת מוות שהגיעה לרוונסבריק ואז ברחה כשהגיעה הצעדה לאזור דרזדן, שם שהתה במסתור אצל איכר. היא שוחררה בידי הצבא האדום ב-9 באפריל 1945. על הטבעת, מזכרת מאהובה באושוויץ, שמרה לאורך כל השנים.

לאחר המלחמה ניסתה גרטה לאתר את הארי, אך מאמציה עלו בתוהו. ב-1946 התחתנה, ושנתיים לאחר מכן עלתה לארץ עם בעלה ובתה התינקות.

הארי קנופף נספה בצעדת המוות. תאריך פטירתו המדוייק אינו ידוע.

האהבה עלתה לאלברט בחייו?

"...הבטיחי לי שתחכי לי תמיד, לא חשוב כמה זמן זה יימשך...

את תקוותי היחידה, ואני חי רק בשבילך. אילולי את, החיים לא היו שווים בעיני ולא הייתה לי סיבה לחיות. אך היות שאת ולנה קיימות, אני נזהר מאוד ואנחנו ניפגש... אל תיפגשי עם איש מלבד לנה ומשפחתך... אני מקווה שכתבת לרפאל ואמרת לו לעבור דירה, וגם למשפחה. אל תכתבי אף פעם שמות במכתבייך, אם במקרה את כותבת לי... מגיעים לכאן כל יום אנשים מניס. הם אוספים אותם ברחוב... כאן אנחנו מקבלים כל יום חדשות מבחוץ... אני מרגיש טוב מבחינה גופנית ונפשית... אל תדאגי, אהובתי, אני אחזור לפגוש אותך. אלברט הקטן שלך".

23.9.1943

בפינה אחת נכתב: "להתראות בקרוב, אהובתי. אני מנשק אותך חזק בכל לבי, ואת לנה הקטנה היקרה שלי". בפינה השנייה נכתב: "ד"ש להורייך ולכולם. אלברט".

כשאלברט פנואל היה בן 23 החליטו הוריו, איזק ושמחה רוזה לסגור את העסק המשפחתי לכמה זמן ולנסוע עם חמשת ילדיהם (אלברט הבכור, רפאל, אסתר, סוזן ודניאל) לחופשה. הדבר קרה באוגוסט 1941, וכעבור כמה ימים קיבלו בני המשפחה מכתב ובו הודעה שהגרמנים חיפשו אותם בביתם. בעקבות המידע החליטו בני המשפחה שלא לשוב לפריז אלא לעבור לאזור החופשי בצרפת.

באוקטובר 1941 שכרה המשפחה בית בכפר באזור אינדרה. אלברט הצעיר והמאוהב לא היה מסוגל להיפרד מאהובתו, מגדלנה אוליבר, רקדנית קברט במקצועה והוא הביא אותה עמו לכפר, למורת רוחם של בני המשפחה. האב איזק סבר שמגדלנה אינה מתאימה לאלברט, והוא אף לא חסך מבנו את דעתו.

ממכתביו של אלברט ומיומנו של רפאל, אחיו הצעיר, נחשף סיפור אהבה מסובך בין מגדלנה לאלברט, ואף מתברר כי נולדה להם בת בשם לנה. במכתביו לאהובתו הוא חותם ב"נשיקות ללנה". תחילה הוערך שמדובר בשם החיבה של מגדלנה, אך לאחר קריאה נוספת התברר שמדובר בבתם המשותפת. הילדה נשארה, ככל הנראה, בפריז, אצל הוריה של מגדלנה.

המריבות בבית משפחת פנואל בעקבות הרומן לא פסקו, ובמאי 1942 עזבו אלברט ומגדלנה את הכפר ועברו להתגורר בניס.

ביולי 1942 קיבל רפאל מכתב מחבר בניס, שם סופר לו שמגדלנה נוהגת להמר בקזינו ושאלברט נאלץ ללות כספים לכיסוי חובותיה. בעקבות המכתב נסע רפאל לניס, ולאחר ויכוחים רבים שלח אלברט את מגדלנה בחזרה לפריז וחזר עם רפאל אל בית המשפחה.

עם התגברות רדיפת היהודים בצרפת הבינו בני משפחת פנואל כי לא יצליחו לחמוק מגורל בני עמם, ועברו בספטמבר 1942 להתגורר בניס. אבי המשפחה ואלברט השתהו בכפר כדי לארוז את כל המיטלטלין, אך איזק, למרבה ההפתעה, הגיע לניס בגפו, וסיפר לבני המשפחה שאלברט אינו יכול לחיות ללא מגדלנה, ולכן שב לפריז.

אלברט ומגדלנה התגוררו בפריז בתנאי מצוקה במשך כמה חודשים, עד שאלברט הצליח לפתוח בית עסק למסגרות לתמונות, והשניים עברו לגור בדירה שכורה בסמוך למקום עבודתו. אלברט אסר על מגדלנה לשוב אל עיסוקה בקברט.

השניים נשארו בקשר עם המשפחה, ומגדלנה אף התגוררה איתם תקופה. "יום אחד כשטיילתי בניס עם אבי ומגדלנה", כותב רפאל, האח הצעיר, ביומנו, "היא אמרה לנו: 'זה מפליא, יש לי הרגשה שעומד להתרחש אסון, וכשאשוב לפריז יקרה לנו משהו'. במהלך היומיים שלפני נסיעתה לפריז חזרה מגדלנה שוב ושוב על אותו משפט".

כעבור ארבעה ימים, ב-14 בספטמבר 1943, נעצר אלברט במקום עבודתו על ידי שלושה שוטרים. בזמן המעצר הוכה אלברט, וכאשר הציג את תעודת הזהות שלו, שככל הנראה לא היה עליה הסימון היהודי, אמרו לו השוטרים שהם יודעים שהתעודה מזוייפת. ברור היה כבר בשעת המעצר שמישהו הלשין על אלברט והסגיר אותו, אך לא היה ידוע מי עשה זאת. חידה זו נותרה פתוחה עד היום.

המשפחה, ובראשם רפאל, חשדו שמגדלנה עומדת מאחורי העניין. בתצהיר שמסר האח הצעיר למשטרה בעניין גורלו של אלברט הוא אמר "אני חושד שאישה זו (מגדלנה - מ.י) הסגירה את אחי כדי להיפטר ממנו. בזמן שהיא הייתה המאהבת שלו היא הייתה בקשר עם קצין גרמני בשם ו' האוטנרית שהיה מפקח על מפעלים להרכבת מטוסים. מהרגע שאחי נעצר, ובמשך כמה חודשים, היא חיה אצל הגרמני".

לאחר מעצרו הועבר אלברט לדרנסי, ומשם שלח כמה מכתבים אל אחיו רפאל ואל מגדלנה. ב-28 באוקטובר 1943 שולח אלברט לאושוויץ בטרנספורט מספר 60 ונכלא בבונה מונוביץ'. הוא הצליח להחזיק מעמד עד פינוי המחנה בינואר 1945 והיציאה לצעדות המוות. ב-8 בינואר 1945 העביר פתק לאדם בשם מוריס שולאן עימו היה בקשר, וצירף תצלום שלו עם מגדלנה, שאותו שמר בבגדיו. הוא הניח שמוריס ישרוד בזכות היותו שבוי לא יהודי, וביקש ממנו להעביר את התצלום להוריו, אם יפגוש אותם בפריז.

עד היום אין יודעים בוודאות מה עלה בגורלו של אלברט. למשפחתו נודע, מבלי שאפשר היה לבסס זאת, כי הפעם האחרונה שמישהו פגש אותו הייתה במרץ 1945, באזור שלזיה העילית. המשפחה החלה לחפש אחר אלברט, ורפאל אחיו אף נסע לשלזיה עילית אך שב בידיים ריקות.

גורלם של אלברט, של מגדלנה ושל בתם לנה לא נודע עד עצם היום הזה.

מכתביו של אלברט מתוך הספר "עדים דוממים: סיפורם של חפצים מאוספי יד ושם" מאת חביבה פלד-כרמלי, בהוצאת יד ושם.