ב-2008, בשיא תהילתה, הגיעה אלן פייג' הצעירה להתארח במערכון בסאטרדיי נייט לייב. במערכון היא שיחקה נערה בזוגיות עם הקומיקאי אנדי סמברג, וחזרה נלהבת לאללה מהופעה שהיו בה המון בנות (לאמבד את העסק לא נוכל, אבל הנה קישור, אם מתחשק לכם לראות את המערכון כולו). החבר שלה מבין שהיא הפכה ללסבית, הקהל מבין שהיא הפכה ללסבית, ורק היא שואלת: "למה על הכל חייבים לשים תוויות והגדרות? למה אני לא יכולה לשים אישה בין הרגליים שלי ולחבק אותה בחברות, מבלי שזה יגיד שום דבר?".

המערכון היה קורע, הפך לויראלי (בסטנדרטים של 2008, כן? זה אומר שבערך חמישה אנשים מחוץ לארה"ב ראו אותו) ונתן עוד קצת נקודות זכות ללוח התוצאות העולה של פייג' הצעירונת. שש שנים אחרי אותו מערכון, ואתם חייבים להודות שזה קצת אירוני שדווקא פייג' היא זו שהתעקשה לשים בסוף השבוע האחרון תוויות על האהבה שלה.

בנאום מרגש וחוצב להבות יצאה פייג' מהארון בגיל 26 והותירה את אמריקה, ובכן, פחות או יותר כמו שהייתה לפני שפייג' יצאה מהארון. זה נכון שלא היה כלי תקשורת - מרכזי כאיזוטרי - שדיווח על היציאה הזו, אבל בשבוע שבו כוכב פוטבול (!) יוצא מהארון וכנראה גם ישלם על כך בקריירה שלו, תסלחו לנו אם אנחנו מסרבים לצאת מגדרנו מכוכבת סרטים קנדית שמכריזה שהיא לסבית. בכל זאת, רק השנה יש לנו לסבית שמנחה את האוסקר, ככה שתסלחו לנו אם לא נפלנו על הרצפה.

הפסקה האחרונה היא, כמובן, הגזמה מטורפת. זה הרי לא משנה כמה יצאו לפניך, אנחנו משוכנעים שהיציאה היא עדיין רגע מרגש וקשה מאין כמוהו. עם זאת, לצד אלו שהתרגשו ונפעמו היו גם לא מעט כאלו שצקצקו בלשון (וברשת) ואמרו שמשהו ביציאה הזאת נראה, אפעס, לא ממש טוב. משהו בתזמון, משהו בפורום, משהו בדרמטיות הפומפוזית של היציאה הזו נראה קצת, בהיעדר מילה אחרת, משונה.

היו כאלה שטענו שפייג' מנסה לחזור למרכז הבמה. היו כאלו שטענו שהיא מתמודדת עם גלי רכילות מרושעים לאחרונה, ורוצה לשנות את כיוון הרוח. היו כאלו שטענו שבטח תיכף נגלה שמדובר בתעלול של יחסי ציבור. והיו כאלו שטענו שכל מה שנאמר למעלה הוא שטויות מוחלטות, ומדובר בבחורה שמגיל צעיר יודעת שהיא לסבית ורוצה שגם העולם סוף סוף ידע.

וזו תשובה די מפתיעה, חייבים להודות, אבל היא הולכת ומתגלה כאמת: במקרה של פייג', מסתבר, כל התשובות נכונות.

שחקנית? כותרת ראשית. שחקן? כן, ליד לוח הרכבות

48 שעות אחרי ההכרזה הדרמטית, יצא בצירוף מקרים שבאמת נעשה לו הנחה אם נכנה אותו "מעניין", הידיעה שפייג' תשחק את המאהבת של ג'וליאן מור בסרט חדש על סיפור חייה של לורל הסטר, בלשית לסבית שהתפרסמה בארצות הברית כשניסתה להעביר את זכויות הפנסיה שלה לבת זוגה כשגילתה שהיא חולה במחלה סופנית, וכמובן נתקלה בקשיים בירוקרטים ויצאה למאבק.

מעניין, כבר אמרנו.

מי שאינו חובב תיאוריות קונספירציות הוליוודיות יגיד: אז מה. פייג' נאמה בכנס המיועד לנוער גיי שתוכנן חודשים מראש, ג'וליאן מור במקרה סגרה השבוע סופית את הצטרפותה לסרט (פייג' חתומה על הסרט כבר כמה זמן, אבל זו לא ידיעה שעניינה מישהו לפני שיצאה מהארון) וזהו, כדרכם של צירופי מקרים, צירוף מקרים מסקרן ומשעשע ולא יותר מזה.

הציניים, לעומת זאת, יסתכלו על זה קצת אחרת.

מבחינה תקשורתית נטו, היציאה מהארון של פייג' היא מרתקת. עוד נגיע לעניין הרכילות המרושעת, אבל מדהים להשוות את היציאה מהארון של מייקל סאם, שעלול לאבד הכל עם ההכרזה הזו, לבין היציאה של פייג', שהלכה למעשה אין לה מה להפסיד. כבר כמה שנים שהקריירה שלה מדשדשת משהו (היא בוודאי לא בשיא התהילה שלה מימי ג'ונו ב-2007), היא לא עושה יותר מסרט אחד בשנה, וזה לא שהוליווד לא בדיוק מקבלת או מוקירה שחקנים או אנשי מקצוע אחרים שיוצאים מהארון. ובכל זאת, שתי היציאות הדרמטיות הללו זכו כמעט לאותו באזז תקשורתי, אבל איזה הבדל של שמיים וארץ יש בין השתיים. וכל כך מעניין להשוות ביניהן רק כדי להבין טוב יותר את היציאה מהארון של פייג'.

היציאה של מייקל סאם היא, בהיעדר מינוח טוב יותר, כמעט התאבדותית. מדובר בבחור צעיר שעתידו לפניו, וחשוב יותר מעתידו, הדראפט (האירוע שבו בוחרות קבוצות ליגת הנ.פ.ל את שחקניהן העתידיים) לפניו. מי שנחשב לשחקן ההגנה הצעיר הטוב ביותר כרגע באמריקה ומועמד להיות בין שלושת הראשונים שיחטפו בדראפט ירה לעצמו כדור פוטבול ברגל ומסתכן סיכון ממשי בכך שאף קבוצה לא תבחר בו כדי לא לעצבן את הקהל שלה, המורכב רובו ככולו מגברים.

הבדל של שמיים וארץ. מייקל סאם יוצא מהארון בתחילת השבוע שעבר

יציאה מהארון בפוטבול, יותר מבכל ספורט אחר, היא עניין משמעותי. פוטבול הוא סמל אמריקאי, ספורט של גברים המיועד לגברים. כמו שאמר שדר הספורט הבכיר דייל הנסן בציניות לא אופיינית לו השבוע: "אתה יכול לרצוח אישה, אתה יכול לארגן קרבות כלבים, אתה יכול לברוח מהמשטרה - ואתה מוזמן בכיף לליגה שלנו. אבל לאהוב גבר אחר? נו, עכשיו הלכת רחוק מדי".

היציאה של מייקל סאם מקבלת אולי תהודה תקשורתית רחבה בעולם, אבל באמריקה - בוודאי לא בתקשורת הממסדית - היא לא מקבלת את תשומת הלב הראויה לה משתי סיבות: האחת, תקשורת הספורט הרבה פחות מנוסה ביציאות מהסוג הזה מאשר מדורי הרכילות והבידור, ולא ממש יודעת איך להתמודד עם הנושא. השנייה: יש לה משמעויות. היא תצריך דיון אמיתי, נוקב וכואב בהשתלבותם של שחקנים אוהבי גברים בחדר הלבשה שכולו מורכב מגברים. פוטבול הוא ספורט של גברים קשוחים. מה יהיה על הספורט הזה? מה יהיה על הדימוי שלו? מה יהיה על אמריקה? אלו שאלות שכתבי הספורט, ברובם, פשוט לא רוצים לשאול.

או גרוע יותר, לא רוצים לקבל עליהן תשובה.

מייקל סאם היה יכול לשתוק עוד כמה חודשים, להיבחר לליגה, ואז לצאת מהארון. אבל הוא לא רצה. הוא רצה להגיע לליגה הזו בזכות מי שהוא ומה שהוא, ולהיות השחקן הפעיל הראשון שנמצא מחוץ לארון, בתקווה שעוד כאלו ילכו אחריו. זהו צעד אמיץ ומעורר השראה ברמות בלתי נתפסות כמעט, והעובדה שהתקשורת האמריקאית מנוהלת ברובה על ידי גברים שמרנים ולבנים היא הסיבה שהדיון על המשמעות המדהימה של היציאה הזו מהארון לא מתנהל, בוודאי לא בעוצמות שבהן הוא צריך להתנהל.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, היציאה של פייג' התקבלה בחיבוק אוהב ותשואות על הנאום ה"מרגש" ו"מעורר השרראה" שלה, ועוד כמה עשרות סופרלטיבים ושבחים שחלקו לנאום שלה בכל כלי תקשורת אפשרי. אבל הנה שם תואר אחד שלא אמרו על היציאה מהארון של פייג', וכן צריך להיאמר: לא מעורר מחלוקת. שחקנית שאינה סמל סקס בשום דרך (וגם אינה אמריקאית. וכן, זה משמעותי) מחליטה לצאת בגיל 26 מהארון היישר אל עיר וחברה שידועה בסובלנותה יוצאת הדופן לגייז ומהווה מגדלור בוהק לשאר העולם. איזה יופי! כמה מרגש! בואו נעשה מזה כותרת ראשית!

לקחה סיכון? צפו בנאום המלא של אלן פייג'

שחקן פובטול בוחר להיות הראשון לשחק כגיי מוצהר מול עיניו הבוחנות של קהל, בעלים, מפרסמים ועיתונאים שהם הכל חוץ מסובלנים כלפי גברים שאוהבים גברים? כן, דחוף את זה לעמוד 17 במדור הספורט, ליד לוח הרכבות.

ואולי, בעצם, בלי שום קשר למייקל סאם, הכותרות הראשיות שתפסה פייג' מוכיחה בדיוק את מה שרצתה להוכיח: שכן, זה עדיין סיפור וזה עדיין ביג דיל. שלמרות שאין שום סדרה שמכבדת את עצמה בלי דמות שחובבת את אותו המין, אנחנו עדיין רחוקים שנות אור מהיום שבו אלן פייג' תוכל להגיע לפרמיירה עם איזו בחורה ואף אחד לא ירים גבה וישאל שאלות.

אולי זה נכון. ואולי, רק אולי, יש ביציאה הזו הרבה יותר משהעין משגת.

מי לובשת את המכנסיים?

עובדה מעניינת שקרתה ב-48 השעות האחרונות ושווה דיון בפני עצמו: מיד אחרי היציאה של פייג' מהארון מיהר אתר האינטרנט של ערוץ אי! להוריד מהאוויר כתבה שכינתה את פייג' בוצ'ית וביקרה את סגנון הלבוש שלה. עובדה עוד יותר מעניינת: על הכתבה הזו בדיוק דיברה פייג' בנאום היציאה מהארון שלה.

"אני מנסה לא לקרוא רכילות כחוק שעשיתי לעצמי", אמרה, "אבל לפני כמה ימים אתר פרסם תמונה שלי עם מכנסי ספורט בדרך למכון, והכתב שאל 'למה היפיפיה הקטנה הזו מתלבשת כמו נהג משאית?'". עוד נספר לכם, במה שפייג' לא טרחה לציין, שהכתב גם תהה באותה כתבה "אני מתחיל לתהות אם כוכבת ג'ונו לשעבר היא בעצם הומלסית ולא סיפרה לנו". אאוץ'.

הכתבה אמנם ירדה מהאוויר, אבל ההאשמות בהחלט נשארו תלויות. כי כשפייג' מדברת על אידיאל היופי הנשי ועל החובה שהיא מרגישה לציית לו, היא לא נלחמת רק על זכותה לאהוב נשים אחרות, אלא גם על זכותה להיות אישה כראות עיניה וכמו שהיא רוצה. אישה שאם בא לה להתלבש כמו "הומלסית", זה בדיוק מה שהיא תעשה.

והיא לא רוצה יותר לשלם על זה מחיר.

פייג' מוכיחה את מה שכולנו חשבנו שלא צריך הוכחה עמוק בתוך שנות ה-2000: אולי נוח יותר להיות לסבית, אבל עדיין קשה להיות אישה בהוליווד. ולהיות אישה שונה בהוליווד קשה עוד יותר. אלן דגנ'רס למדה את זה על בשרה כשעוררה מיני סקנדל כשהעדיפה ללבוש מכנסיים לחתונה עם פורשה דה רוסי ולא שמלה, ומעוררת כעת סערה שוב כשהיא בוחרת לחזור על הבחירה שלה ולהגיע עם מכנסיים גם לטקס האוסקר אותו היא תנחה.

ואם לאלן דג'נרס עושים על זה את המוות, ואלן פייג' מקבלת בראש כשהיא לא נשית מספיק, וכל זה קורה בהוליווד הסופר ליברלית, דמיינו לעצמכם כמה כוח צריך כדי להיות אישה כזאת במיסיסיפי או טקסס. או כל מקום אחר, לצורך העניין.

לכן, ולמרות שזהו בהחלט הפרט היותר פיקנטי בנאום הזה, היציאה מהארון היא לא העניין הגדול בהכרזתה של אלן פייג'. אני אוהבת נשים זה עניין אחד ובהוליווד הוא לא מרגש נפש חיה, אבל "אני רוצה להיות אישה שונה, כמו שמתחשק לי להיות", זו כבר הכרזה משמעותית ומרגשת הרבה יותר.

והכרזה כזו מצריכה לא מעט אומץ.

זהו, למעשה, גם הקו שמחבר בין שתי היציאות האחרונות מהארון. מייקל סאם רוצה להוכיח שהוא לא פחות גבר מאף אחד, אלן פייג' רוצה להוכיח שגם במכנסיים ובלי איפור היא לא פחות נשית מאף אחת. ומהבחינה הזו יש כאן שני אנשים אמיצים ביותר, שהולכים נגד האידיאל הגדול ביותר בתחומם.

אלא שבניגוד לסאם, פייג' מקבלת חיבוק אוהב ומקבל, וכנראה גם כמה תפקידים על הדרך. היא צפויה לשחק באקסמן החדש (ועם ההכרזה הזו גם העפילה לראש טבלת השחקנים המעניינים בקאסט, מקום שספק אם הייתה מגיעה אליו לפני), הסרט שלה עם ג'וליאן מור בוודאי יקבל יחסי ציבור גדולים יותר ממה שהיה מקבל וקשה להאמין שאיזושהי דלת תיסגר בפניה. צעד אמיץ כן, אבל זה לא שהיא הייתה בדרך להיות הסקרלט ג'והנסון הבאה של הוליווד.

ועדיין, האם בגלל שהיא לא מסכנת את הקריירה שלה ההכרזה שלה נחשבת פחות?

התשובה: לא. אז כן, יכול להיות שהיא תרוויח קצת יחסי ציבור על הדרך אך בכל זאת, למרות הציניות, זה היה נאום מרגש. זה היה נראה כמו נאום שבא מהלב. ואם יש עכשיו ילדה אחת באמריקה, אנגליה, צרפת או קנדה שמרגישה קצת יותר נוח במכנסיים של עצמה, נדמה לנו שאפשר להגיד שהחיינו ולברך על האומץ להגיד "אני לסבית". גם אם נצטרך לשמוע עוד קצת על הסרט החדש עם ג'וליאן מור.