אם אי פעם יזדמן לכם לחטט בכיסיו האחוריים של מכנסיו של מת'יו מקונוהיי, סביר מאוד להניח שלא תמצאו שם כלום מלבד פתקים. ערימות של פתקים. מקונוהיי, המעיד על עצמו שהוא גרפומן לא קטן בכלל, עסוק גם היום באותו תחביב שמצא בגיל 17: לאסוף משפטי חוכמה וציטוטים מוצלחים (או לכתוב אותם בעצמו) על פתקים, ואחר כך להעתיק את כולם למחברת שהולכת איתו לכל מקום אפשרי על הגלובוס.

עד שמקונוהיי בן ה-44 יגלה את האייפד הוא מחליף מחברות בקצב מסחרר, אוסף משפטים בכמויות היסטריות (בשנת 2013, על פי עדותו, אסף וכתב יותר מ-800 חדשים) והחלום הגדול שלו זה שיום אחד, לא רחוק מדי, מישהו יחליט לעשות מאחד מהם סטיקר. אבל יש רק פתק אחד, כך הוא מספר בראיון לג'י.קיו, שאותו תחב לכיס הג'ינס האחורי אי שם בשנת 2008 ומצא אותו רק לפני ימים אחדים. "הלוואי", הוא כתב שם, "שהייתי נהנה לראות את הסרטים שלי כמו שהייתי נהנה לעשות אותם".

ולמרות שהפתק הזה לא נחרת במחברת, הוא כנראה בהחלט נחרת בזכרון של מקונוהיי, שהחליט גם לעשות סרטים שהוא יאהב לראות.

לפני שנמשיך, הרשו לנו רגע לפקפק בסיפור המתקתק והסכריני הזה. לפני שהוא שחקן מוכשר, לפני שהוא אישיות מוכרת, אפילו לפני שהוא אספן ויצרן משפטים כפייתי, מת'יו מקונוהיי הוא, קודם כל, וכפי שהוא מעיד בעצמו, מספר סיפורים. מעבר על עשרות ראיונות עם מקונוהיי לאורך השנים מגלים שהאיש חי בשביל לספר אגדות, מהפעם שהותקף על ידי דב ועד הפעם שמתאגרף שחור וענק העיר אותו משנתו באפריקה ודרש ממנו להתאבק איתו. הוא הסכים, כמובן, כמו שכל אדם בר דעת ושפוי היה עושה.

אבל לא משנה כמה סיפורים ימציא או יתבל היטב מקונוהיי ("האמת? האמת לא מעניינת אותי. אני מספר את זה כמו שאני זוכר את זה"), את סיפור הקריירה שלו, שהפרק המדהים ביותר בו נכתב בימים אלו, אי אפשר שלא לספר כמו סיפור אגדה. אחרי הכל, איך תתחילו סיפור על ילד טקסני צעיר שהוריו התגרשו וחזרו והתגרשו וחזרו כמה וכמה פעמים והיו המודל הגרוע ביותר לזוגיות שאפשר לדמיין והפך לאחד מאנשי המשפחה הייצוגיים והאהובים ביותר בהוליווד? או איך תמשיכו סיפור על בחור שלפני 15 שנה נעצר כשהוא מתופף על תופי בונגו בעירום ואחד מסרטיו קיבל פעם אפס ביקורות חיוביות, ובמחי כמה שנים הפך לקונצנזוס ולשם נרדף למושג "משחק משובח" והמועמד המוביל לאוסקר לשנת 2014?

לא מפתיע שמספר הסיפורים הגדול יצר את אחד הסיפורים הכי מרגשים, מעוררי השארה ומפעימים בהוליווד בשנים האחרונות. ובכל זאת, ולמרות שאנחנו רק במה שנראה כמו אמצע הסיפור, אין סיפור הוליוודי נכון לעכשיו ששווה יותר לספר מאשר את זה של השחקן שלפני עשר שנים היה שם נרדף לקומדיות רומנטיות זבלוניות, והיום הולך יד ביד עם המונח איכות קולנועית לשמה.

מנגן על בונגו, מסומם ועירום

בואו נחזור כולנו ביחד אל רגע קסום אחד בקריירה של מקונוהיי, שהתרחש בדיוק לפני 15 שנה: משטרת אוסטין טקסס מקבלת קריאה על רעש בלתי נסבל שעולה מאחד הבתים ומפריע לכולם לישון. הניידות, כמובן, יוצאות לדרך, ומופתעות לגלות את מקונוהיי כשהוא ערום, מסומם עד היסוד ומתופף על תופי בונגו ברעש מחריד. הוא נעצר על הפרעה לסדר הציבורי וגם התנגדות למעצר, כשמאחוריו שורת עיתונאים מצקצקים כאומרים "נו, ידענו שאין בך יותר מזה".

למעשה, הם לא צקצקו, אלא עשו את זה במפורש. אם נסתכל, למשל, על התיאור של מקונוהיי בגלוב אנד מייל מאותה תקופה, נגלה את השורה "מקונוהיי הוא בדיחה מהלכת, משוזפת ומתאמנת בחוף ביוגה. אין לו עוד כישורים מלבד להוריד חולצה". עניין החולצה היה מהותי יותר, שכן בדיקה שנעשתה גילתה שהזמן הארוך ביותר בסרט שבו מקונוהיי לא הוריד את החולצה עד אותה שנה היה 45 דקות. הוא היה יפיוף, הוא ידע לעשות בדיוק פרצוף אחד, ובעשור שבא אחרי המעצר ההוא הוא לגמרי הוכיח את הטענה הזו.

לא הרבה זוכרים את זה, אבל מקונוהיי דווקא התחיל בתור שחקן מבטיח. אחרי כמה פרסומות לטלוויזיה הוא הלך לאודישן הקולנועי הראשון בחייו, לסרט "החבר שלי חזר" והתקבל, אבל פרץ באמת כעורך דין ב"עת להרוג" ואף הושווה לענקים דוגמת פול ניומן. אחר כך באו "קונטקט" ו"אמיסטד" המוערכים יחסית, ונראה היה שהוליווד מקבלת לשירותיה שחקן צעיר ואיכותי.

ואז הגיע המעצר ההוא.

ואחריו קיבלנו את "מארגנת החתונות", ועד היום אנחנו לא ממש מסוגלים לשים את האצבע על איזה אירוע מהשניים היה נזק תדמיתי גדול יותר.

שלא יהיה ספק לרגע, במערכת ערוץ יחסים יש רוב מוחץ בעד קומדיות רומנטיות, אבל אפילו בסטנדרטים העלובים שלנו, הסרט בכיכובה של ג'ניפר לופז וההוא מהתופי בונגו הייתה קצת פארודיה רומנטית יותר מאשר קומדיה.

שנתיים אחר כך הגיע "איך לאבד בחור בעשרה ימים" הפולחני, שהפך להיות מזוהה עם מקונוהיי יותר מכל דבר אחר בתקופה ההיא, ועשה שני דברים: הזניק את הקריירה של קייט הדסון, ונתן למקונוהיי את שמו האינדיאני בתקשורת האמריקאית, "ההוא-שלא-יכול-שלא-להוריד-חולצה".

אם איך לאבד עוד היה מוצלח באופן יחסי והפך לסוג של אבן דרך בנתיב הקומדיות הרומנטיות, את אלו שבאו אחריו עדיף שלא להזכיר. "סהרה", "כוח הכסף", "אקסיות לכל הרוחות" ו"גולש, אחי" היו כולם לכשלונות קופתיים יוצאי דופן, כשהסרט האחרון ברשימה הקצרה הזו גם זכה לכבוד המפופק של אפס (!) ביקורות חיוביות באתר "רוטן טומייטוז". תוסיפו לכל זה את העובדה שנראה היה שז'אנר הקומדיות הרומנטיות עומד להיעלם מחיינו לחלוטין, ותקבלו את התשובה למה אף אחד לא רק שלא לקח ברצינות את מת'יו מקונוהיי, אלא כבר לא התייחס אליו בכלל.

כאילו שכל זה לא מספיק, אקורד הסיום שליווה את ההיעלמות של מקונוהיי מהזירה הציבורית הייתה ידיעה שהתפרסמה בניו יורק דיילי ניוז ובה פורסם שבזמן שחברתו, קמילה אלבס, בחודש תשיעי, הוא מבלה בניקרוגואה ומשתכר וחוגג עם נשים צעירות. עד היום מהימנותה של הידיעה ההיא לא ברורה, אבל לציבור האמריקאי זה הספיק, והמסמר האחרון בארון הקריירה של מקונוהיי ננעץ. עם שתי רגליים בקבר, היה ברור לכולם שמכאן הוא כבר לא יצליח לחזור.

חוץ מלמת'יו מקונוהיי, כמובן, שיצא מהקבר וחזר כמו גדול.

עד שאשתך בועטת בך

כשמבקשים ממקונוהיי לשים את האצבע על מה היה הרגע שהוביל לשינוי, הוא יורה "פשוט החלטתי שאני צריך להוסיף קצת ניצוץ לסרטים שלי", ואז מהרהר עוד קצת ומשיב "וגם המשפחה שלי".

ובעוד שהראשון נשמע כמו עוד סיפור מסדרת הסיפורים של השחקן, ההערה האגבית על המשפחה שלו נשמעת כמו האמת. שנת 2008 הייתה, ללא ספק, השנה הגרועה ביותר בקריירה של מקונוהיי. אבל לקראת סופה של אותה שנה משהו השתנה: נולד לו בן. ונהייתה לו משפחה.

והאיש שעד אז מותג כפלייבוי האולטימטיבי וניהל מערכות יחסים בפרופיל גבוה עם סנדרה בולוק, אשלי ג'אד, פנלופה קרוז וזו בהחלט רק רשימה חלקית, לקח את עצמו בידיים והפך לאיש משפחה למופת.

מקונוהיי נעלם לשנתיים, שהן למעשה כמעט שלוש. אחרי ששיחרר שלושה סרטים ב-2008 (וגם צילם את אקסיות לכל הרוחות, שיצא ב-2009) הוא פשוט התאדה. כששואלים אותו היום על השנים ההן, הוא עונה: "לא נעלמתי, פשוט רציתי לבלות זמן עם המשפחה שלי".

והזמן עם המשפחה שלו, ובעיקר עם אשתו, קמילה אלבס, עשה לו טוב. למעשה, בנאום הזכייה שלו בגולדן גלוב האחרון הוא ידע בדיוק מי אחראית למהפך שעבר. "אני רוצה להודות לאשתי, קמילה, שלא רק סבלה אותי כל השנים, אלא בעטה אותי מחוץ לדלת ואמרה לי 'לך תשיג את זה, לך תשיג את זה, לך תשיג את זה, מקונוהיי. לך תהיה טוב יותר'".

וזה כנראה מה שהיה חסר למקונוהיי כל השנים - מישהי שתדחף אותו להגיע לקצת יותר ממה שהוא חשב שהוא יכול.

החלק השני בקריירה שלו פשוט מדהים, והטיפוס שלו לפסגה מטאורי. ב-2011 הופיע בסרט האינדי "סנגור במבחן", עליו זכה לשבחים, ואחריו באו ברצף "ברני", "מאד", "קילר ג'ו" וכמובן "מג'יק מייק" שהחזיר אותו לתודעה בתור מה שהוא באמת - שחקן אדיר.

והמהפך, כאמור, הושלם בימים האחרונים עם הופעת האורח ב"זאב מוול סטריט" ו"מועדון הלקוחות של דאלאס", בהופעה שזיכתה אותו - ולגמרי לגמרי בצדק - במועמדות לפרס האוסקר על השחקן הטוב ביותר, משפט שרק לפני חמש שנים לא היינו מעזים להגיד אפילו כבדיחה.

אז מה עכשיו עבור מקונוהיי? אם תשאלו את העיתונות, זה לגמרי מספיק לה. הניויורקר הנחשב אמנם ביכה את השנים האבודות של מקונוהיי, אבל השתפך עליו לגמרי והכתיר אותו לאחד השחקנים החשובים בדורנו, ואילו ההאפינגטון פוסט הכתיר את מקונוהיי בתור הג'וני דפ החדש, ואלו באמת רק שתי דוגמאות בולטות מתוך עשרות כתבות מפרגנות כאלו. תוסיפו לזה את תואר "איש השנה" של המגזין הנחשב ג'י.קיו לשנת 2013 והנה לכם הקלישאה בהתהוותה, שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה שבועטת אותו החוצה דרך הדלת.

אה, ותופי הבונגו? "ברור שאני עדיין מנגן בונגו בעירום", הוא צוחק בראיון בג'י.קיו. "פשוט עכשיו אני גם טורח לסגור את החלון".