בכל בוקר, פחות או יותר, הייתה סטפני סמית' מתעוררת עם החבר שלה לקול דיאלוג אחד. "מותק", שאל אותה בן הזוג שלה, "כמה זמן את כבר ערה?". "רבע שעה", הייתה עונה לו זו. "נו", קינטר אותה, "רבע שעה ועדיין לא הכנת לי סנדוויץ'?".

אחרי יותר משנה של נדנודים, ואחרי שהסביר לה בדיוק עד כמה סנדוויצ'ים הם, ובכן, נדבך חשוב בעולמו ("הוא אמר לי שעבורו סנדוויצ'ים הם בדיוק כמו נשיקות, חיבוקים או אפילו סקס. הוא היה אומר שלכריך עם אהבה יש טעם אחר, אי אפשר לקנות כריך עם אהבה במכולת", הסבירה לניו יורק פוסט) נכנעה ערב אחד לתחנוניו והכינה לו כריך עם עוף וגבינה.

עוד הצעות נישואין בערוץ יחסים:

הבחור, כפי שניתן היה לצפות אחרי שנה של תחנונים, התנפל על הסנדוויץ' וירה את המשפט שבימים אלו מעורר סערה רבתי בתקשורת האמריקאית: "מותק", הוא זרק לה, "את מרחק 300 סנדוויצ'ים בלבד מטבעת אירוסין".

התגובות למשפט כזה, באופן טבעי, מתחלקות לשתיים: יש את הרוב השפוי של האוכלוסיה, שהיה אורז לבחור את הציוד שלו (ובלי צידה לדרך!) ושולח אותו לדרכו, לאחר שהתברר שהוא רציני לגמרי ולא צוחק. ויש את סטפני סמית', שהחליטה לפתוח את הבלוג (היפיפה, יש לציין) "300 סנדוויצ'ים" ולתעד כל כריך וכריך בדרך אל הטבעת המובטחת. כרגע, אגב, היא במספר 177. רק עוד 123 למנאייק.

תרוויח את לחמה?

אבל לא כולם מגיבים באיזה "אווו" משנחשף הסיפור של סמית'. אחת מאלו שלא ממש אהבה את סיפור האהבה הפטריאכלי משהו שבו האישה תקועה במטבח ומכינה כריכים בעוד הבעל לא עושה, ובכן, שום דבר, היא סטייסי ברוק, מזכירה במשרד הקבלה של קולג' בארצות הברית, שפתחה את הבלוג המבריק "להזמין 300 סנדוויצ'ים", שכולו פארודיה אחת גדולה על הסנדוויצ'יה של סמית'. בבלוג הזה, כפי שאולי אפשר לנחש מהכותרת, מזמינה ברוק סנדוויצ'ים (וכדור אדוויל עם מיץ תפוזים כסנדוויץ') שונים לבן זוגה ומוכיחה שכן, למרות שזה אחלה שיש לך אישה שמוכנה להשקיע בשבילך, יש גם כריכים לא רעים בכלל במעדניות.

"אני לא מגדירה את עצמי כבחורה שמרנית כשזה מגיע לרומנטיקה", כתבה ברוק בבלוג שלה, "ואני בהחלט מאמינה שנדבך חשוב באהבה הוא לקבל את בן הזוג שלך כמו שהוא ולהיענות לכל הדרישות המשונות שלהם, אבל 'תכיני לי 300 סנדוויצ'ים' זו כבר דרישה מגוחכת ממש. 300? למה לא 3,000? או שלושה מיליון? אני חושבת שהבלוג הזה הוא דרך של הכחשה עצמית לבקשה שהיא מרושעת ממש - 300 סנדוויצ'ים תמורת טבעת. נישואין אמור לבוא מרצון של שניים, ואפילו אם מדובר בבדיחה פרטית, היא עדיין משאירה טעם רע מאוד בפה".

גם קהילת הטוויטר - כמובן - לא נשארה אדישה לבלוג הנ"ל, שהפך לויראלי במהירות מסחררת בסופ"ש האחרון ואף זכה להאשטאג משלו. "הדבר הכי גרוע ב-300 סנדוויצ'ים", כתבה צייצנית בשם ג'סיקה ולנטי, "הוא שאתה יודע שזה יהיה סרט עם קת'רין הייגל עד השנה הבאה". "ההצעה שלי לסנדוויץ' ה-300?", כתבה ארין גלוריה ריאן, "שתי פרוסות לחם עם בדיקת הריון חיובית באמצע".

הציוצים, כמובן, קורעים מצחוק ("הכנתי לעצמי כרגע סנדוויץ' עם חמאת בוטנים", צייצה דיאנה לויט. "הוא כל כך טוב שאני חושבת שאקנה לעצמי טבעת יהלום"), אבל כמובן שרק מעוררים את הדיון הסוער גם ככה, ובראשה השאלה: האם מדובר במחווה רומנטית יוצאת דופן, או שסמית' המסכנה תקועה במטבח בניסיון להגשים את הפנטזיה של כל קלישאה אמריקאית נשית משנות החמישים?

למרות שמותר לתהות בקול רם האם לא מדובר בטריק שיווקי שקצת יצא משליטה, סמית' עצמה - פרילאנסרית בניו יורק פוסט בימים כתיקונם - החליטה להגיב למבקריה, אם כי לא ממש בטוח שעזרה לעצמה עם ההסברים שסיפקה: "אולי פשוט הייתי צריכה להוכיח לו שאני עשויה מחומר של נשים שמתחתנים איתן. אם הוא רוצה 300 סנדוויצ'ים - אני אתן לו 300 סנדוויצ'ים". תרשו לנו לא להגיב על זה.

מי שעודדה את סמית', אגב, היא אמא שלה, שבתחילה הביעה חשש האם בתה יכולה לבשל (נכון, אמא, זה מה שצריך לחשוש ממנו!), אך בהמשך, כשעשתה סמית' את החישוב וגילתה שעד שהיא תגיע ל-300 סנדוויצ'ים היא כבר תהיה באמצע שנות ה-30 שלה, אמרה לה: "מערכת יחסים היא מרתון, לא ספרינט. קחי את זה כריך אחד בכל פעם". אכן, אין כמו אמא.

מי שמאוד מרוצה, דרך אגב, מהסידור הזה, הוא החבר. "אריק תמיד אומר לי", כתבה במאמר, "שאנחנו הנשים תמיד קוראות את כל המגיזינים המטופשים האלו כדי לגלות איך להשאיר את הגבר שלנו איתנו, וזה כל כך קל: אנחנו לא מסובכים. פשוט תעשו משהו נחמד בשבילנו. כמו להכין לנו סנדוויץ'".