מכל הדברים בעולם שאני לא אוהב - ותאמינו לי, יש הרבה כאלו - הדבר שאני הכי לא אוהב זו התחסדות. רוכב אופניים מכובד ומעוטר העונה לשם פיטר סגאן מגיע למקום השני באחת מתחרויות האופניים החשובות ביותר בעולם ובוחר, בבדיחות הדעת, לצבוט בישבנה של הדוגמנית המעניקה את הפרס הראשון למנצח.
סערה קמה. העולם גועש ורועש. צביטה בישבן ב-2013? מי הוא חושב שהוא, המנוול? סגאן מושעה עד להודעה חדשה. למעשה, הוא מורחק מתחום האופניים בכלל על התנהגות לא נאותה. וזה היה נחמד, חייבים להודות, אם הדברים האלה היו קורים באמת. או, לפחות, חלקם היה קורה באמת.
אבל האמת האמיתית היא שאף אחד מהם לא קרה. סערה לא קמה, העולם לא געש, והטוויטר הרשמי של התחרות צייץ את התמונה המדוברת עם הכיתוב "סגאן השובב..." ושלוש נקודות. כן, קמו כמה קולות זעקה שרמזו שאולי, בעצם, זה לא ממש בסדר לצבוט בישבן (או, בשפתם המכובסת, "לא מקצועי") של דוגמנית בצורה תיאטרלית כזו אפילו אם אתה רוכב אופניים מכובד, אבל הם הושתקו בזעם ההמון שצחק מהבדיחה המשובחת של סגאן. ופה, בעצם, מתחילה הבעיה האמיתית של כולנו, הסיבה שעדיין אי אפשר לסגור את הפמיניזם וללכת כולנו לים: הטרדות מיניות עדיין מצחיקות אותנו. כאילו לא עברו עלינו שישים שנה של פמיניזם, צביטה בתחת של בחורה היא עדיין הבדיחה הכי טובה בחבר'ה.
ועדיין, חחח
הרשו לי להקדים תרופה למכה ולומר: יש למין הנשי בעיות קשות מזה שצובטים לו בתחת. ואולי, בעצם, אין. כי למין שאפשר לצבוט בתחת בכזו קלות אפשר גם לשלם פחות. ולכלוא בבית. ולהגיד לו שהוא לא יכול ללכת ללמוד לימודים אקדמאיים, או לבחור בבחירות. וזה מוזר, האמת, כי חלק מהדברים כן נפתרו ושוויון מלא הושג לפחות בחלק מהפרמטרים. וכל זה, כנראה, עדיין לא משנה כשרוכב אופניים יכול לעמוד לידך ולצבוט לך בתחת בכזה חיוך זחוח.
יש בעיה עם ספורט האופניים, מעבר לעובדה, כאילו, שכל מה שיש בו זה אנשים רוכבים על אופניים. זו מסורת ארוכת שנים שהמנצח - מעבר לתהילה, כסף ומשאבה ספייר - זוכה בשתי דוגמניות שעולות לפודיום ומנשקות אותו על הלחי בדיוק באותו הרגע, כשמי שהגיע למקום השני והשלישי נאלץ לצפות ולהרגיש מושפל. או, כמו במקרה דנן, להשפיל את הדוגמניות בחזרה.
אבל לא התאספנו כאן, תודה לאל, כדי לדבר על רכיבה על אופניים, אלא על התמונה הנ"ל. ועל העובדה שאמנם לקח לי בדיוק חצי דקה להבין למה זה לא בסדר, אבל התגובה הראשונה שלי, שבה אני קצת מתבייש, הייתה, ובכן, "חחח". אמנם קצר. אמנם "חחח" כזה שיוצא מן האף, אבל עדיין "חחח".
אם כל המשתתפים בתמונה היו מסכימים לה באופן מלא, היא כנראה הייתה מהתמונות המשובחות ביותר בעולם הספורט. אבל כשזוכרים שסגאן לא שאל אף אחד לפני שהניח את היד על ישבנה של הדוגמנית מיה ליה ושהיא ירדה משם בדמעות ובינתיים מסרבת לדבר עם כלי התקשורת על התקרית, זה מפסיק להצחיק ומתחיל להדאיג. והתמונה הזו, אפעס, מוכיחה שיש לנו מקום לא רע בכלל לדאגה.
כף יד רשעה
כמובן שאין צורך להגיד שאני נגד הטרדות מיניות. שזה לא מצחיק אותי. שמעולם לא הנחתי יד על בחורה בלי שרצתה בכך, ולפעמים אפילו לא הנחתי יד למרות שרצתה בכך, אבל זה כבר סיפור אחר ואנחנו נשאיר אותי ביני לבין האקסיות שלי.
אני תומך בשוויון מלא לנשים, בכל תחום שהוא, מאוספות זבל ועד אסטרונאטיות, ממדע ועד ספורט. יש מספיק מקום לכולם, אני טוען, ולעזאזל, לא יקרה כלום אם הנשים ירוויחו יותר מאיתנו. אולי אפילו נקבל משהו יפה ליומולדת.
ועדיין התמונה הזו קצת הצחיקה אותי.
לא פעם ולא פעמיים כתבתי כאן נגד הפמיניזם, ובעיקר ההיסטריה שהזרמים הללו נושאים איתם. לפעמים הזעקה שלהן מוצדקת, אמרתי אז, ולפעמים לא. העולם התקדם. העולם השתנה, כתבתי.
ואז באה התמונה הזו, וגילתה את האמת: שעם כל הכבוד לפרוגרסיבם העולמי, עדיין לא התקדמנו אפילו מטר אחד.
נכון, אי אפשר להסיק מסקנות מתמונה אחת. יש עשרות אלפי מעודדות ודוגמניות ברחבי העולם שעיסוקן אומנותן ואיש לא מעז לצבוט להן בתחת. יש אלפי דוגמניות ומעודדות, אני בטוח, שאם מישהו יעז לצבוט להן בתחת זו תהיה הפעם האחרונה שהוא רואה אור יום.
ובכל זאת, התמונה הזו לא נעשתה במחשכים ולא על ידי מצלמה נסתרת. היא נעשתה לאור יום, באחד מאירועי הספורט המסוקרים של החודש הזה ולקול צחוקו של הקהל. וגם אם סגאן התנצל אמש, אנחנו יכולים להמשיך לדבר פה על שוויון עד מחר. על העובדה שנשים הן מנכ"ליות נחשבות, הן טייסות, הן לוחמות, אפילו פקידות מס הכנסה נתנו להן להיות, מי היה מאמין. אישה יכולה לעשות תואר ראשון. תואר שני. דוקטורט. דוקטורט של כבוד, כמו יאיר לפיד.
ועדיין, בתמונה ששווה הרבה יותר מאלף מילים, כל זה, כנראה, עדיין לא שווה שום דבר אם את צריכה להסתכל כל הזמן אחורה ולבדוק שאף אחד לא צובט לך בתחת.
