"איכס". מילה מאוד שימושית ורבת משמעות, שירדה מגדולתה וכמעט נעלמה מהלקסיקון.
לפעמים היא היא נאמרת בהקשר לאוכל רקוב, לפעמים בהקשר לסיטואציה שמרגישים צורך להימנע ממנה, ולעיתים עקב פגישה עם טיפוס רוחני עם שלושה שמות.
איכס היא מילה פשוטה, ממצה, מדוייקת, שלאחרונה אני מוצאת את עצמי מתגעגעת אליה, מאז שנרמסה כמעט כליל תחת גלגליו המאסיביים של טרנד הפתיחות והקבלה שתקף את מחוזותינו בערך לפני שני עשורים, ולקח אותנו רחוק מדי.
תחת מצוות הקבלה והפתיחות, שאת תכניהם כבר מזמן הפסקנו לברור, הכל חייב להיות מקובל עלינו. אנחנו על טייס אוטומטי שאוסר עלינו לשפוט שום דבר, לבקר אף אחד, לקרוא לדברים בשמם, או להישאר בבית ביום שישי בלי סיבה בלי סיבה מנומקת מדי, סתם כי לצאת לפיק אפ בר זה איכס. או לא לצאת לדייטים רק בגלל שנהוג במחוזותינו להיות עסוקים בחיפוש בלתי פוסק אחרי בן זוג, או לא לשכב עם מישהו שנראה טוב על הנייר אבל לא עושה לנו את זה רק בגלל שזה לא הגיוני לדחות אותו, או לא להעיף יד של מישהו זר שניגש אלייך במועדון מהגב התחתון שלך.
האיכס הוא מנגנון הגנה מפותח ובסיסי, והוא יעיל וחשוב לא פחות ממנגנון הפחד, שמתריע בפני סכנות. מנגנון האיכס גם הוא משמש לנו כחסם חשוב, בעיקר בפני פעולות שלא תואמות את המצפן המוסרי הפנימי שלנו.
אי אפשר לבטל אותו, רק להדחיק אותו, וזה בדיוק מה שעשינו. ואולי - מה אולי, בטוח - לקחנו את זה צעד אחד רחוק מדי.
מותר להגיד ''איכס'' על גבר
בהתחלה היתה לזה סיבה טובה: לפני שני עשורים היינו במקום אחר לגמרי בכל מה שנוגע לסקס.
בתור חברה, החשיבה שלנו, הגישה שלנו והעיסוק שלנו ביחסי מין היו מוגבלים ובעייתיים. באמת שלא היינו במצב טוב. היינו מאד סגורים, מבוישים ומלאי תחושת אשמה. נשים לא הודו שהן מאוננות, בחייאת ראבאק.
השינוי היה נדרש, הצורך לפתוח את הגבולות ולבחון אותם מחדש היה אמיתי וחשוב. היינו צריכים לצאת מזה, להיפתח, לשחרר. הקדשנו שני עשורים לאומנות ההיפתחות, והמשימה בוצעה על הצד הטוב ביותר. כתבנו על זה, דיברנו על זה, עשינו את זה מכל הכיוונים, זרמנו, טשטשנו גבולות, הרחבנו את המסגרות, התמחנו בסטוצים, קנינו ויברטורים, היינו נורא אנטי ממסדיים.
אבל כמו בכל דבר, אם לא יודעים מתי להפסיק, האיזון יופר.
פתיחות מושכלת ומאוזנת זה טוב, אבל פתיחות בתור חוק אצבע היא מטופשת ומסוכנת. מותר גם להגיד "איכס" מדי פעם, וזה לא סותר אחד את השני. מנגנון האיכס אמור להתריע, ואלא אם כן אנחנו לוקים בפחדנות כרונית שצריך לטפל בה, אין צורך להתעלם ממנו.
נהפוך הוא. אם מישהו שאת לא מכירה במועדון נוגע בך ועולה לך איכס, וכשאת מבקשת ממנו להוריד את הטלף המזורגגת שלו ממך הוא מסתכל עלייך עקום ואומר לך "תזרמי", תרגישי נוח לזרום הביתה, איפה שהגבולות שלך מוגנים.
אם את יושבת בדייט, ובחור שפגשת לראשונה לפני ארבע דקות מושיט יד ללטף לך את הלחי, זה לא חייב להתאים לך, ואת לא חייבת לחייך ולהעביר את זה כי לא קרה כלום וכי זה לא ביג דיל, וכי הוא לא דחף לך יד לחולצה. וכשאת אומרת לו "אח שלי, נא לא לגעת, הרגע נפגשנו" והוא מסתכל עליך כאילו את מחורפנת, מותר לך להתעצבן. מנגנון האיכס שלך תקין, ואת לא מטורפת כי את רוצה שייגע בך רק גבר אחד ספציפי, שאותו את רוצה ואוהבת, ושכל השאר יקחו חצי מטר מרחק. זה נורמלי.
יש הבדל בין יחס בריא לסקס לבין המצב שבו אנחנו נמצאים כרגע, בו הוא הפך למשני, נטול עניין, זמין מדי, ולפעולה חסרת משמעות שמהווה מדד מעוות לרמת המגניבות של העוסקים בה. כאילו, בתל אביב של ימינו, אם לא עשיתם מעולם אורגיה אתם נחשבים לסגורים ומיושנים. אני אחזור על זה במילים ברורות: אם לא ביצעתם ואינכם רוצים לבצע החלפת נוזלים לא היגיינית עם עשרה אנשים שמעולם לא פגשתם או בדקתם את הרגלי המקלחת שלהם, בלי אינטימיות, בלי קרבה, ובלי תוכן, כי זה איכס בעיניכם, אתם נחשבים למיושנים.
מצופה מכם לקבל את זה, להיפתח לזה, לזרום עם זה, ובסוף גם לשחרר. ממש. אני, שמחטאת את הידיים אחרי שאני נוגעת במעקה של מדרגות, אמורה לזרום עם תחת מזיע של מישהו בחדר חשוך.
נפתחנו, עכשיו הזמן להיסגר
אז לא. מצטערת. לא רוצה, ולעולם לא ארצה. פתיחות אמיתית היא מצוינת, אבל היא משתנה מאדם לאדם ודורשת חיבור לרצון האמיתי. וטרנד הפתיחות, כמו כל טרנד לפניו, בסופו של דבר מייצר נורמות חברתיות חדשות, שעצם קבלתן האוטומטית מבטלת את המחשבה העצמאית.
טרנד הפתיחות הפך כבר מזמן למבנה של חוקים נוקשים עם שמות רכים, והוא סגור בדיוק כמו הויקטוריאניות שהיתה לפניו. כמו כל מבנה, גם זה סופו להתרסק ולהיות מוחלף בסט חוקים חדש ורלוונטי, לפחות עד שנהיה מחוברים מספיק כדי לאמוד כל שניה מחדש, כל אחד לעצמו. אולי אז כבר לא נצטרך חוקי התנהגות.
זה הזמן לשבת רגע בשקט ולשקול את הנתונים החדשים שהתווספו בעשרים שנה האחרונות, וכמו כל ילד שהולך לאיבוד, לחזור חזרה להתחלה ולצאת לדרך מחדש. השינוי שעשינו היה מבורך, אבל צריך גם לדעת מתי די. נראה לי שהגיע הזמן שמישהו שהוא לא דתי חרדי יגיד את זה: מספיק. די. חלאס. נפתחנו, ועכשיו הגיע הזמן להיסגר חזרה. למה? כי זה איכס, זה למה.
