אז הנה, זה הגיע גם אלינו.
לא, אני לא מדברת על האזעקות, הרקטות והיירוטים בתל אביב. אני מדברת על צו 8.
זה היה אמור להיות עוד אימון שגרתי, זימון למילואים שידעו עליו בערך שנה מראש. הוא כבר יומיים מכין אותי שהוא לא מאמין שהאימון באמת יצא לפועל. שאין מצב שצה"ל יפנה משאבים לאימון בימי מלחמה כאלה.
"אז מה, יבטלו?" שאלתי בתקווה.
"לא" הוא ענה, "פשוט נצטרף לכולם".
אני קוראת על כל המתנדבים למילואים, אלה שבאו גם בלי צו 8. כולם מלאים תחושת שליחות. הוא מנסה להסביר לי ושואל "איזה מן בן אדם אני אהיה אם כשאת הולכת ברחוב נשמעת אזעקה ואני לא אעשה שום דבר?".
זה נשמע כמו טקסט מסרט, הגיבור אומר לאהובתו שהוא נלחם בשביל החופש שלה. וזה יפה, מרגש והירואי. כשזה בסרט.
כי בסרט יש סוף הוליוודי, איפור ודם מזויף. כשמדובר בחיים שלי, אני בעיקר רוצה שהוא יישאר לידי, ושזה יהיה הסרט הכי משעם בעולם. אני רוצה קומדיה רומנטית, הוא רוצה אקשן עם אפקטים, מה עוד חדש?
כן נסיך, לא דרקון
האמת היא שיש כאן סתירה פנימית לא פשוטה. כן, אני יודעת, נשים וסתירות פנימיות זה סוג של מילים נרדפות ובכל זאת, אני רוצה שהוא יהיה הנסיך על הסוס, שבא ומציל אותי. אבל אני גם רוצה שלא יקרה לו שום דבר בדרך.
תנו לי את ה"חיו באושר ועושר עד עצם היום ההוא" ותוציאו לי בבקשה את הקטע עם הדרקון. אם יעשו סקר בנושא, אני בטוחה שיגלו שרוב הנשים מעדיפות את הטיפוס הלוחם, גם אם בבית יש להן איש מחשבים.
אין מה לעשות, זה עושה לנו את זה. אז למה אני לא מסוגלת להשלים עם ההשלכות? אם את יוצאת עם ג'יימס בונד, תהיי מוכנה למרדפים ויריות.
נולדתי חרדתית, ונראה לי שעשרים ושבע שנותיי סיפקו לי לא מעט חרדות נוספות. וזה לא משנה שהוא מילואימניק, ושזאת בדרך כלל עבודה של סדירניקים, צמד המילים "פעולה קרקעית" מעביר בי צמרמורת.
אם יום אחד ישאלו אותי את השאלה היאיר-לפידית מה ישראלי בעיני, התשובה שלי כנראה תהיה: "יום שבת, לארוז תיק למילואים, להכין סנדויצ'ים שהוא יאהב ולעשות כאילו אני לא מפחדת בכלל".
אני? מינימום סגן הרמטכ"ל
הוא כבר לא לוקח את הפחד שלי כל כך ברצינות. אני תמיד מפחדת, אני מזכירה לו לנסוע בזהירות כשהוא רוכב על אופניים, והוא אפילו לא רוכב על הכביש. כשהוא צוחק עלי, הוא מבטיח לי שהוא גם ילך בזהירות. כן, כשזה מגיע לדברים שאין לי שליטה עליהם, אני נהיית אמא שלי.
אז אני דואגת שיהיה לו את כל הציוד, ומכינה לו אוכל לדרך, ומבקשת שיהיה הכי בקשר שרק אפשר, אבל גם שלא יבזבז את הסוללה, ושלא ישן בנסיעות, כי יכולה להישמע אזעקה והוא צריך להיות מוכן. הוא, שעבר שלוש שנים של שירות קרבי, מבצעים ומלחמות, באמת צריך שאני אגיד לו איך מתנהגים בשעת חירום. צנצנות אני לא מצליחה לפתוח לבד, אבל אני מדקלמת נהלי מלחמה כאילו אני מינימום סגן הרמטכ"ל.
הקטע העצוב בסיפור הזה, שאין לי בכלל זכות דיבור. אני מפחדת? מה יגידו נשים עם ילדים, שהבעלים שלהן עזבו הכל ונסעו. הרשת מתמלאת בתמונות של הריוניות מחבקות גברים במדי ב' שזה עתה התעוררו משינה בבוידעם, והלב שלי יוצא גם אליהן.
בראש מתחיל להתנגן לו "שיר של אחרי המלחמה", עם המילים המדויקות שלו, ולחן, שהוא תחושה הרבה יותר משהוא תווים, ובא לי כבר שהוא יחזור.
>> שני נחשוני משדרת מדי ערב בין השעות 16:00-18:00 ברדיו תל אביב, 102FM
