דמיינו אישה ששוקלת 280 קילו יושבת בתחתונים וחזיה מול המצלמה, ותוך כדי שהיא תופסת לעצמה את הצמיג ומרעידה אותו בהנאה היא מאביסה את עצמה בדלי ענקי של עוף מטוגן.
עושה לכם את זה?
עבור גברים מסוימים התשובה היא "כן, בהחלט". למעשה, לא מזמן יצא לי להיתקל בסרט "גברים אוהבים שמנות" (בערוץ יס דוקו) שמתאר את חייהן של ארבע דוגמניות שמנות ואת יחסן לגופן ולאוכל. מסתבר שישנה קהילה שלמה של גברים שהפטיש שלהם הוא נשים שמנות מאד.
יכול להיות שזה היה קיים תמיד, אבל עכשיו, בזכות האינטרנט, כל סיר יכול למצוא את המכסה שלו על ידי שתי הקלקות עכבר. התוצאה: מאות אתרים ייעודיים בארה"ב ובאנגליה של נשים שמממשות את המיניות שלהן באמצעות השמנה קיצונית. סקסי, לא?
שישה שבועות במיטה
הן נקראות Gainers, "משמינות", והמאפיין העיקרי שלהן הוא שהן שונאות להיות רזות, ומרגישות יותר נשיות ככל שהן עולות במשקל: "כשהייתי שמונים קילו, הרגשתי נורא עם עצמי. הרגשתי כמו בן" אומרת אחת מהבנות ששוקלת לפצוח בקריירה של gainer, קריירה לא פשוטה לכל הדעות. דרושה מחויבות מוחלטת לסגנון החיים הזה, וכן מעין חתימה וירטואלית על כתב ויתור- ויתור על היכולת לזוז, על הבריאות הפיזית, ועל היכולת להגיע לציפורני הרגליים שלך כדי למרוח לק, כי הפעולות הללו לא עומדות בקנה אחד עם האכילה וההשמנה הבלתי פוסקת עבור המעריצים. כן, מעריצים, ולא מעט.
מדובר בגברים בכל הגילאים שיושבים מול האתרים הללו וצופים במשמינות אוכלות, מתארות את ארוחותיהן וחושפות את משמניהן ברמת פירוט גבוהה ביותר, כולל פצעי הלחץ שנוצרו משכיבה של שישה שבועות במיטה.
חלק מהמעריצים הם אולד סקול, ורק מאוננים מול המסך, אבל אחרים הם פעילים יותר, ומקפידים לקיים תקשורת מיילים, סקייפ, ו-וידאו צ'ט בתשלום, שולחים להן שוקולדים, עוגות, או כפי שמעריץ אחד ספציפי הגדיל לעשות - משקל שמגיע לחצי טון, בלווית איחול לראות אותה מגיעה למשקל הזה.
קיימת גם האופציה של המפגש האישי. קורים לזה "שיטוח". מה עושים בשיטוח, אתם שואלים? ובכן, זה פשוט, הגבר שוכב על הגב, והאלילה השמנה שלו יושבת עליו ומועכת אותו עבור 600 דולר לשעה.
יחסי המשמינות עם גברים אינם מוגבלים רק למצלמת הוידאו. לחלקן יש גברים גם בחייהן הפרטיים.
לאלילה פטי, למשל, יש בן שדואג לכל מחסורה. הוא מטפל בכל צרכיה, החל מעזרה בקימה מישיבה, כי היא כבר לא ממש מסוגל לעשות את זה לבד, וכלה בלנקות אותה אחרי שהיתה בשירותים.
לקיט, משמינה נוספת שמשקלה עוד לא עבר את ה-200 קילוגרם, מקיימת יחסים זוגיים עם אחד מהמעריצים שלה לשעבר, וסלי, יחסים שמושתתים ברובם על התעסקות עם אוכל, או בעיקר האכלתה של קיט.
וסלי, מצידו, רזה להפליא. בן הזוג של הגיינרית הממוצעת נקרא "Feeder", מזין, ותפקידו העיקרי ביחסים הוא לדאוג להאכלתה של המשמינה שלו, למען מימוש הפנטזיות המיניות של שניהם.
ארוחה שלהם היא מעין טקס אירוטי שבו הוא מאכיל אותה, פיזית ממש, בזמן שהוא מלטף את בטנה המלאה וטוען שזה הדבר שהכי מגרה אותו בעולם, והיא חוזרת ומדגישה מול המצלמות כמה נעימה ההרגשה של המלאות ושל הגודל של הבטן שלה שהיא יצירה משותפת שלהם.
לעיתים הם מצלמים ביחד סיטואציות שנחשבות אירוטיות בקהילה, כמו למשל מפגש האכלה טקסי, שהוא מעין תרגום קולינרי לפנטזיית האונס הפרוידיאנית הרווחת: ארבעה ליטר של גלידת מנטה מעורבבים עם חלב מליון אחוז שומן שוסלי הכין במו ידיו, וקיט, לבושה בבגדי רשת, מקבלת אותה מידיו אל תוך פיה דרך צינור ומשפך.
מי מחזיק את השומן?
אם לומר את האמת, עד כמה שהיה לי קשה לראות את הסרט הזה, עיקר הזעזוע שלי נבע לא ממפלי השומן והגברים שמעריצים אותם, אלא דווקא מהגילוי שבעצם אין בזה שום דבר מעוות. לא באמת.
הפטיש הזה, כמו כל פטיש אחר הוא בסך הכל הקצנה של יחסי הכוחות המעוותים בין גברים לנשים, והוא תגובה הגיונית לגמרי לחרדה שעוררו בנו, בתור חברה, השינויים המהירים בדינמיקה בין גברים לנשים בשני העשורים האחרונים.
הפטיש הזה פשוט מבטא צורך עז לחזור לישן והמוכר, ובדרך מאד ישירה. התייחסתי לסרט הזה כמו שהייתי מתייחסת לפענוח חלום: המשמינה, המזין, האוכל, המיניות, כולם מסמלים בעצם משהו.
בעבר הלא רחוק כולנו היינו משמינות וכל הגברים היו מזינים. תחשבו על זה רגע: אנחנו היינו יושבות בבית ומתעסקות עם האוכל, לא ממש מסוגלות לצאת לבד, נשלטות לגמרי על ידי חוסר האונים שלנו אל מול העולם, בעוד הגבר היה יוצא החוצה, ותפקידו להביא הביתה אוכל, ולהזין אותנו.
יחסי הכוחות האלו של ריצוי הדדי ושליטה היוו הבסיס של כל מערכות היחסים בין גברים לנשים מאות שנים, ואף אחד לא חשב שזה מוזר.
עד היום מצופה מהאישה להיות בבית כשהאוכל נותר תחום האחריות המסורתי שלה, בעוד מצופה מהגבר לצאת החוצה ולחזור עם משהו שאפשר לשחוט ולטגן. אפילו עכשיו, אחרי המהפכה הפמיניסטית, יחסי הכוחות האלה לא נעלמו לשום מקום. המשמינות והמזינים פשוט מבטאים באופן פיזי, קמאי, את מה שנמצא אצל כולנו מתחת לפני השטח: ההאכלה של הגבר את האישה מעצימה אותו ומחלישה אותה.
ככל שהיא מתפטמת היא מתנוונת, מאבדת מכוחה ומהמוביליות שלה, עד שהיא נתונה לשליטתו הבלעדית: עכשיו יש לה ארבעה סנטרים, חמישה צמיגים בבטן שנשפכת למטה ומכסה את המפשעה שלה, היא לא יכולה לקשור את השרוכים שלה בעצמה, היא גדולה מכדי להיכנס לרכב, לא יכולה לצאת מהבית, צריכה עזרה כדי לקום מהמיטה, להתקלח, ללכת לשירותים, וגם כדי לגלח את בית השחי שלה, כי היא כל כך שמנה שהיא צריכה שמישהו יחזיק את שומן הזרוע שלה כדי שיהיה אפשר להגיע פנימה עם הסכין.
כי הוא לא רוצה אותה פורחת, יוצאת לעולם, מתאמנת, חיונית, אלא ישובה בפישוק גרוטסקי מול המצלמה ואוכלת עוד עוגה. ככה היא לא יכולה ללכת לשום מקום, והיא נאלצת להזדקק לגבר שידאג לכל מחסורה, והיא, בתמורה, מקבלת את הדבר שהיא כמהה לו יותר מכל: טיפול צמוד, תשומת לב בלתי פוסקת, הכרה ואהבה, שפחה נרצעת לאישור חיצוני מדמות הגבר.
הייתי אומרת שזה אחד הדברים הכי עצובים שראיתי בחיים שלי, אבל זה יהיה שקר. כי זו לא הפעם הראשונה. ראיתי את זה אצלי, אצל חברים שלי, אצל ההורים שלי, בסרטים. אני רואה את זה כל יום. זו אותה נוסחה, רק שבמקום אוכל יש כעסים, מניפולציות ופחדים. כולנו משמינות ומזינים, רק שבמקום לאכול עוגות ועוף מטוגן וארבעה ליטר גלידה מנטה דרך וצינור אנחנו פשוט מדלגים על התיווך ומקבלים ישר את הצינור.
