לא קל להיות אישה בימינו. את המשפט האחרון אני כותב בלי קמצוץ של ציניות, ומתכוון לכל מילה: אני לא יודע, כמאמר הספר המצויין, איך אתן עושות את זה. למעשה, על פי סקר שנערך באנגליה לאחרונה ומיד נגיע אליו, גם לכן אין מושג איך אתן עושות את זה.
אבל זה לא הנתון החשוב באמת בסקר שנערך באנגליה. הנתון החשוב באמת הוא שלא פחות מ-33 אחוז מהנשאלות בסקר ענו שהפמיניזם המוסרתי "אכזרי מדי ואגרסיבי מדי" כלפי גברים. אחת משש נשים טענה בסקר שהפמיניזם הלך "רחוק מדי" על חשבונם של הגברים. 55% מהנשאלות ענו שהן מעוניינות "לחגוג את ההבדלים הבין מגדריים, ולא להעלים אותם".
אפשר היה להגיד כאן, כמובן, הרבה דברים. אפשר היה לתהות מה חושבות לעצמן ה-66% הנותרות. אפשר היה להגיד ש"אגרסיבי מדי" היא בהחלט הגדרה יפה להשתוללות חסרת כל מעצורים ורסן נגד המין הגברי באשר הוא.
אבל אפשר גם לא. אפשר להיות גבר אחראי הפעם, לראות את היד המושטת לשלום ולסנן בפולניות: נו, קצת מאוחר, אבל עדיף מאשר לעולם לא.
טוב שנזכרתן באמת
יודעות מה? טוב שנזכרתן. כבר שנים אנחנו צועקים לכן כאן שתזיזו לנו קצת את הסטילטו מהגרוגרת, למה אי אפשר לנשום ואין לנו אוויר. זה שלכן קשה זה יופי, ואנחנו מכבדים את זה, אבל מה איתנו? מה עם קצת יחס למין שעד לפני עשר - חמש עשרה שנה כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להביא הביתה כסף, ופתאום זה לא נחשב אם הוא לא יודע אם הסנדלים האלה הולכים עם השמלה שלך בצבע אפרסק.
סליחה, הייתי חייב להוציא קצת קיטור.
אז איפה היינו? אה, כן, יד מושטת לשלום.
האמת? כבר מזמן אנחנו צועקים (או אני לפחות צועק, אני מניח שכשעמיתי הגברים ישוחררו מהמרתפים הם יצעקו גם הם) שהפמיניזם עבר איזושהי קיצוניות בלתי נשלטת בעשור האחרון. מדרישה מוצדקת והגיונית שאין עוררין עליה בכלל לשיוויון זכויות מלא הפך הפמיניזם לאט לאט לשם קוד לשנאת גברים באשר הם.
וככה, ממין די גאה, הפכנו להיות מין חבול ומוכה שמרגיש צורך בסיסי להתנצל על העובדה שאנחנו קיימים. אנחנו כבר לא מבינים אם את רוצה שנפתח לך את הדלת או שאת רוצה לפתוח אותה לבד, אם אנחנו אמורים לשלוט עלייך במיטה או לקשור את עצמנו באזיקים ולחכות לך שם, אם אנחנו צריכים להיות גם הגברים האלה שיודעים לדבר על רגשות וגם יודעים לפתוח את הסתימה באמבטיה. אנחנו לא יודעים אם מותר לנו להתחיל איתך או שאסור לנו להסתכל עלייך, אם לגשת אלייך באמצע פאב ולהגיד לך "תשמעי, את נורא יפה" ייחשב כמחמאה או כהטרדה מינית. אנחנו כבר לא יודעים אם כשנשלוף את הארנק בדייט הראשון את תראי בזה קומפלימנט או עלבון למין הנשי באשר הוא. ואל תגרמו לנו אפילו להתחיל לדבר על סקס בדייט ראשון.
למרבה המזל, גם לכן אין מושג מה אתן רוצות מעצמכן. הנה, 70% מהנשים הצעירות בסקר ענו שהן מרגישות שמצופה מהן יותר מדי. הן צריכות להיות, ע"פ הסקר, מאהבות חושניות, אלילות במיטה, לטפס בסולם הקריירה ולהיראות כמו דוגמניות. ונשבר להן, במחילה על הביטוי הגברי, הזין מלנסות להיות הכל.למה? כי אי אפשר. זה למה.
נשים בחלל, גברים מתאימים צבעים
הפמיניזם, למען הסר ספק, עדיין נחוץ במחוזותינו. נשים עדיין מרוויחות פחות, עדיין מקודמות פחות, והמלחמה הזו - לצער כולנו, כי לכולנו יש אמא, אחיות וידידות - עדיין רחוקה מלהסתיים. אבל אין בושה בלהגיד - כפי שאומרות הנשים הבריטיות - שלקחנו את הפנייה הלא נכונה, והגיע הזמן להיאבק על מה שבאמת חשוב.
ומה שבאמת חשוב הוא שכולנו בני אדם. והציפיות האלה, בואו נודה באמת, קצת הרגו דור שלם ויצרו דור היסטרי שרץ מהשעות המטורפות של העבודה לג'ימבורי של הילד לפילאטיס מכשירים ואחר כך להעמיד פנים שיש לו עוד כוח לעשות סקס. רומנטיקה ומערכות יחסים הפכו להיות כל כך מסובכות עד שלא פלא שאחוז הרווקים היום הוא הגבוה ביותר בהיסטוריה.
אין לנו אלא להשלים עם רוע הגזירה: אנחנו לא נהיה דומים. אף פעם. אפשר להפסיק לטעון שבנים ובנות הם אותו דבר. זה לא אומר שגבר לא יכול להיות אב שנשאר בבית ואישה לא יכולה להתקדם במעלה סולם הקריירה עד שתהיה ראש הממשלה, אבל הנה מילת המפתח: יכולה. ולא חייבת. הדלת פתוחה. ולא חייבים לדחוף כל אחת לשם בכח תוך שמפקפקים בנשיות שלה בדרך..
ולא כל משפט שיוצא לגברים מהפה הוא משפט שובניסטי. ולא כל פרסומת שקצת צוחקת על נשים סופה להיקבר תחת ערמת תלונות מכאן ועד לטימבוקטו. ולא כל פעם שמישהו מגמגם ולא מוצא את המילים בדרך הפתלתלה לנסות ולהשיג את הטלפון שלכן אומר שהוא שובניסט חסר תקנה. הגיע הזמן, ואני אומר את זה בכל הרצינות, שנחזור לזמנים שגברים היו סתם אדיוטים. עושה רושם שכולנו מאוד מתגעגעים אליהם.
הגיע הזמן שנבין שלא כולנו יכולים להיות טובים בהכל, ויהיו דברים מובנים ואינסטינקטיביים ופרה היסטוריים שאחד מהמינים יהיה יותר טוב בהם מהשני. הייתי אומר מה הם, אבל אני כותב עכשיו, וגם לחשוב וגם לכתוב היא לא פעולה שאני מסוגל לעשות. נשים עוד יגיעו לחלל בכמויות. גברים עוד ידעו להתאים את הצבע של החולצה לצבע של הנעליים. אבל לא כ-ל הגברים ולא כ-ל הנשים. והגיע הזמן שנאמר שזה בסדר.
אז הנה, זו ידינו (כן, נו, רחצנו אותה לפני) המושטת לשלום ולהפסקת אש. זה עולם מסובך וקשה גם ככה, והגיע הזמן שנריב על הדברים החשובים באמת: בדיוק, מי עושה כלים היום בערב.
