"רודף אחרי ציפור?", הקיצה אותי מתרדמת המחצית הפרסומת לרכב השטח המי יודע כמה בזמן הפסקת הפרסומות של הולנד מול פורטוגל. יו! איך ידעתם! זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו! 22:30 בלילה, אמנם, אבל כן, זה בול התחביב שלי, לרדוף אחרי ציפורים.
אחר כך שאלו אותי אם מתחשק לי בירה, אם אני מתכנן לקנות אופנוע, אם אני רוצה רכב שטח אחר ("הוא יודע לרדוף אחרי ציפורים? לא?! אז תסתלקו לי מהמסך!"), אם אני יודע מי תזכה מחר ביורו ואין לי משהו טוב יותר לעשות חוץ מלשים את הכסף שלי על זה. אחר כך באו משאית, עוד רכב שטח, אופנוע, מכונית מנהלים ועוד בירה.
ואז, פתאום, זה הכה בי: כל המפרסמים בארץ, ללא יוצא מהכלל, חושבים שאני ניאנדרתל. כלומר, לא חלילה שיש משהו רע עם לחבב אופנועים, רכבי שטח, בירות או רדיפה אחרי ציפורים, אבל, כאילו, המפרסמים הישראלים בטוחים שאין לי שום תחומי עניין אחרים.
למעשה, עם כל פרסומת הבנתי שזה ממש נס רפואי שהחברות אשכרה טרחו לשכור קריין שידבר אלי במילים במקום בהברות. לא מופרך שעד חצי הגמר פשוט יצעקו לי מהמסך "אוטו!", "בירה!", כסף!" וזה יספיק. אוהדי כדורגל ואינטליגנציה? אנחנו לא שמענו על דבר כזה.
אבל היי, תראה, הנה ציפור.
נו, רוצה משאית?
בעוד שבכל אירופה היורו הוא קרנבל וסיבה למסיבה, כאן בארץ הלבנט היורו הוא עניין למבינים בלבד. כדורגל? כן, זה הספורט האיזוטרי הזה שאף אחד לא רואה, לא? בכל מקרה, אתה רוצה לקנות משאית או לא?
כאילו שזה לא מספיק, מגיעה פרסומת לחדרי כושר שקופצת אלי מכל מסך רענן (למעשה, זה קמפיין פרסום כל כך אגרסיבי עד שאני מפחד שבכל פעם שאני אפתח את המיקרו הוא יופיע גם שם) שמזמין: "הוא רואה את היורו? בואי להתאמן". טוב שלא עשיתם קורס "הוא רואה את היורו? בואי ללמוד איך לנקות ולגהץ לו את הבגדים".
רק בישראל כדורגל הוא עדיין עניין לגברים ניאנדרתליים בלבד. זאת אומרת, הגברים הם לא ניאנדרתליים, אם לי היה כסף גם אני הייתי קונה רכב שטח, אבל רק בישראל גברים הם עדיין היצורים האלה שמתעניינים בבירה, בכלי רכב או, ובכן, בשום דבר אחר. שלא לדבר על זה שלפי הפרסומות, אין אפילו בחורה אחת שרואה את משחקי היורו. הן מגהצות או משהו.
בכלל, אם שופטים לפי הפרסומות (והאולפן ששידורי צ'רלטון בחרו להעניק לנו, אבל על כך בהמשך) אפשר להניח שגברים, כשהם לא תופסים ציפורים, הם כנראה עסוקים בחיטוט בשיניים במערה שלהם.
לפחות על פי שוק הפרסום, אין שום סיכוי שמי שרואה את היורו יתעניין, נניח, בכלי מטבח, בספה חדשה לבית או במוצרים לילדים שלו. טצצ. אוהדי כדורגל הם קופים שלא אכפת להם מכלום חוץ מהימורים ובירות. אנחנו יודעים, אנחנו מכירים אוהדי כדורגל.
לא באירופה, לא בספרד
בעוד שבאירופה יש משהו כמו 30% אוהדות בכל משחק, וביורו נראה שיש אפילו יותר, מה שאומר שאולי, רק אולי, יש גם בארץ כמה שלא מעבירות לטלנובלה האהובה עליהן בכל פעם שכריסטיאנו רונאלדו או צ'אבי עולים למגרש, בארץ מתעלמים מהן לחלוטין. אלא אם כן, כאילו, הן רוצות מנוי לחדר כושר.
ובכלל, סתם לשם השוואה, הנה מקבץ מתוך הפרסומות ששודרו אמש בטלוויזיה הספרדית במשחק בין קרואטיה לבין ספרד: כפכפים חדשים מברזיל לגבר, שלוש פרסומות לבתי אופנה לגבר, ארבעה מוצרי מזון לתינוקות, פרסומת לרשת מניקור - פדיקור חדשה, פרסומת למסעדה איטלקית, פרסומת לרשת לממכר מזון, פרסומת לקוקה קולה, פרסומת לכרטיס אשראי ופרסומת לפארק שעשועים לקראת הקיץ.
בירה? הימורים? לא בספרד, וגם לא באירופה. שם יודעים בדיוק מי הצופים שלהם, דבר שבארץ, מה לעשות, מעולם לא טרחו לבדוק, והלכו על הנחת היסוד שתופסת פה מאז הסבנטיז, שהציבור מטומטם וזה הכל. אין לנו שום עניין לדעת יותר, אין לנו שום רצון לברר.
כדורגל הוא כבר מזמן לא (בעצם הוא מעולם לא היה, אבל עזבו את זה) 22 מטומטים שרצים אחרי כדור. עם כל הטקטיקות, המערכים, הסטטיסטיקות והניתוחים שמאמנים ושחקנים נדרשים אליהם היום, כדורגל הוא ספורט אינטילגנטי וטקטי, בוודאי ברמות הגבוהות של נבחרות אירופה. זה שאצלנו שחקנים לא יודעים לחבר שני פסים לא אומר שזו הרמה של כל העולם, למרות שאנחנו נורא אוהבים לחשוב שאנחנו תמיד המרכז.
כדורגל הוא חוויה לשני המינים. נכון, באולפן היורו הוא לא ממש מוצג ככזה (סירייסלי, לא יכולתם למצוא אפילו בחורה אחת שמבינה כדורגל? כי אני מכיר כמה), אבל מי שלא מתרגש מהסיפור של אנדריי שבצ'נקו הותיק שפתאום כבש צמד, או מכריסטיאנו רונאלדו שהותקף והוספד על ידי כל פורטוגל ואז השתיק את כולם עם צמד, או עם פרננדו טורס, הפלופ האירופי הגדול ביותר מהשנים האחרונות, חוזר לעצמו עם צמד, עושה לעצמו עוול. ובעיקר - מפסיד את התוכניות הכי טובות שיש כרגע על המסך.
רק צריך להסתכל על התמונות במרקע (והתמונות המדהימות עוד יותר של סוכנויות הידיעות) כדי להבין איזה קרנבל של אוהדים ואוהדות הולך שם. עברו הזמנים של חוליגנים בריונים, כדורגל הוא עכשיו חגיגה מטורפת של שני המינים. חוץ מבישראל, כאילו. כאן הן בחדר כושר, ואנחנו מתלבטים איזה רכב שטח אנחנו רוצים.
ובעוד שבכל העולם זו חגיגה, אצלנו היורו הוא הזדמנות לזלזול בוטה בצופים, בצופות ובאוהדי ובאוהדות הכדורגל באופן כללי ולחשוף בדיוק מה אנחנו חושבים עליהם. גברים מתעניינים רק בבירות, נשים בכלל לא רואות את היורו, רק גברים ישבו באולפן ויסבירו לנו מה לא היה בסדר במשחק שראינו ובכלל, אנחנו טובים יותר מכולם.
אבל בסדר, רחוק נגיע עם המחשבה שכל מי שצופה בכדורגל הוא גבר מכריס עם תחומי עניין מאוד מצומצמים. בכל העולם ימשיכו לחגוג את אחד הטורנירים המוצלחים והמרגשים בשלושים השנים האחרונות, להפיק קרנבל צבעוני של אוהדים ואוהדות ולפתח תרבות ספורט עוצרת נשימה שמאפשרת לגברים ונשים גם יחד לאהוב את המשחק המופלא הזה. אנחנו, בזמן הזה, נמשיך לרדוף אחרי ציפורים ונוודא שהבירה שלנו לא מתחממת.
