לא מזמן עברתי לגור עם אהובי בדירה קטנטנה אך שופעת אהבה, ציניות וחשופיות (הן נכנסו מחור לא ברור אחרי הגשם!).
בחודשים שעברו מאז שנחתתי על סף דלתו ועד עכשיו עברנו כברת דרך פסיכולוגית ארוכה מאד. לבסוף החלטנו לא לרצוח אחד את השני, אבל גם זה עלה לנו במאמצים נפשיים. עקב הדאגה הכנה שלי לקוראים החלטתי לחלוק אתכם את התובנות שלי.
1. איקאה בונה רהיטים והורסת משפחות
אני יכולה ללכת לאיבוד ימים שלמים באימפריה השוודית המענגת (טיפ: בסוף תמצאו אותי בקפיטרייה, דוחסת נקניקיות ועושה רעשים של נאם נאם נאם). עם זאת, ההחלטה המשותפת של זוג צעיר לרכוש פריטים מאיקאה ולהרכיב אותם יחדיו היא לא פחות משנאה עצמית מזוקקת.
רכשנו ספה לבנה והמתנו בגאווה למשלוח. מהרגע שהמשלוח הגיע עד לרגע בו כמעט קיבלתי פטיש בראש לקח בערך ארבעים וחמש דקות. בסוף הספה הורכבה (בעזרת הגאונות ההנדסית שלי, אגב), אבל הצלקות הנפשיות על ליבו הענוג של אהובי ישארו לנצח.
2. אין לאן לברוח – חלק א
כשאתה גר עם מישהו, אין לך לאן לברוח מעצמך, ובעיקר: אין לו לאן לברוח ממך. בן הזוג שלך מגלה למשל, שתכונה חביבה וחמודה שלך שמפציעה ספוראדית, הופכת להרבה פחות חיננית כשזה כרוני.
אני, למשל, מפגע תברואתי מהמעלה הראשונה, שזה חמוד כשמתחילים לצאת. הבעיה מתחילה כשהוא צריך להתמודד עם האסונות שפוקדים את החפצים שלו יום יום. זוכרים את הספה ממקודם? אה, היא כבר לא בדיוק לבנה. הוריקן ארינה השאיר עליו שלל כתמי קפה, קשקושי עטים, ושקעי תחת.
בהתחלה כל פעם שהפלתי משהו הוא ניסה לרמוז לי, אחר כך להגיד לי בבירור, ואז בהמשך בכה בפינה של השירותים. אבל עכשיו הוא מסתובב עם מטלית וספריי אחרי השד הטזמני בבית, ובעיקר: שומר את הקלסרים עם קלפי הכדורסל בבית של ההורים.
3. אנשים מוזרים באמצע הדרך
אני אוהבת את האוכל שלי בטמפרטורה סבירה. הוא אוהב את האוכל שלו רותח, אני מניחה שהוושט שלו היא סוג של מערת פחם שהוא מקווה להפוך ליהלומים עם הלחץ והטמפרטורה הנכונים.
כשאתה עובר לגור עם בן הזוג שלך, אתה פתאום מגלה עליו דברים שלא ידעת, ושאילו היית יודע בדייט הראשון, כנראה שלא היה דייט שני. בהתחלה ניסינו להלחם בתופעות המוזרות אחד של השני, אבל בשלב מאוחר יותר זה הפך לשגרה נעימה, כמו טיפול בילד עם צרכים מיוחדים.
אתה רוצה את הספגטי לשש דקות במיקרו? סבבה, תביא את המטף כיבוי אש ואני אמזוג לך בנתיים שתייה. את רוצה ללטף חלזונות בגינה אחרי ארוחת הערב? כן, אתה יודע שבלי זה אני לא נרדמת.
4. מדיח הכלים הוא החבר הכי טוב שלכם
ירח דבש? צביעת הבית? כסף לאוכל? שכחו מכל השטויות האלו והתרכזו ברכישת הדבר החשוב באמת לחיים כזוג: מדיח כלים. האמינו לי, זה יחסוך לכם שעות של מרירות. לנו אגב, אין אחד כזה. ותנו לי לדווח לכם: אנחנו מרירים.
5. חלוקת מטלות
אם כבר מדיח כלים, הוא יודע לשטוף כלים רק איך שהוא מכיר מהבית, ואני חוששת שמדובר בשיטה הכי מטומטמת עלי אדמות. אחרי חודשים של צפייה מזועזעת בערימות כלים מסובנות במים עכורים, הבנתי שזה לא ישתנה. לכן אני אחראית על שטיפת הכלים בבית יחד עם הכביסה (כנראה יש לו טראומה מובנית משילוב של מים וסבון ותנועות סיבוביות). הוא אחראי על שאר הדברים שאני מתפנקת לעשות כמו לזרוק זבל, לעשות ניקיון כללי, ולהרוג עכבישים מפחידים, גם כאלו שרק נדמה לי שראיתי בשלוש לפנות בוקר.6. גברים ומחלות
גברים חולים הם כמו תינוקות מוכי שחפת בארץ אפריקאית עזובה. הגבר שבגברים יכנס לפאניקה ברגע שהוא יגלה שהוא לא מרגיש טוב. שפעת? כאבי גב? עייפות מצטברת? שכחי מכל מילות הבאזז המיותרות האלו. כל פעם שהגבר שלך נפל למשכב התיייחסי לתופעה כאילו שמדובר באבולה נדירה שהגיעה לעולם המערבי מחזזיות שצפו בקליפים של ג'סטין ביבר.7. אין לאן לברוח – חלק ב'
רוב הזמן השפיות שלי עומדת על כנה, למרות שאם נודה בזה בפה מלא, המאה אחוז שלי הוא לא בדיוק כוס מלאה של שפיות אלא הסחלה של התה שנשאר בסוף.
כשעובר עלי יום מעצבן, הדבר היחיד שמתחשק לי זה להשאר במיטה מול מרתון פמילי גאי, לא לענות לטלפונים, ולקוות שהקפה של הבוקר יעשה את מה שהוא עושה בדרך כלל (יצטרף לשלל חומרים מעוררים שנמצאים במזון שלי!).
אבל כשיש לך בן זוג אוהב ודואג לצידך שרואה אותך מקופל וחבוט, אין לאן לברוח, ויש גבול לשהייה בשירותים בקריאת קוסמו. זה מעמת אותך עם חרדות קיומיות בהן אתה חושש שברגע שיראו את השקעים והצלקות שלך אולי כבר יפסיקו לאהוב אותך.
הפחד מהמבט הכנה לתוכך, מפוייח בחלקים מסויימים בנשמה, ומדמם באחרים, הכניס אותי למגננות שלא ראיתי מאז גיל 17. אבל אין לאן לברוח, ודווקא כאן עומד בן הזוג לצידך ונותן לך את מה שאתה צריך. בהתחלה זה מלחיץ שצריך לשחרר את השליטה על החיוכים והדמעות שלך, ואז זה מרגיע לגלות שיש מישהו שממנו אתה לא צריך להסתתר. ושמחדש לך את המלאי של הקוסמו לשירותים.
8. על הורים וחזיות
רק ביקום קורס זה סביר שאמא של בן הזוג שלך תמיין לך כביסה מלוכלכת, והאבא יסביר לו איך לתלות לך את החזיות שלך. אבל ככה זה כשההורים באים לבקר, פתאום הבית שבו אני מלכה הופך לבית בו יש אמא ואבא וילד, ועוד איזו חברה שבאה לשחק במגאסון. אני החברה. ואין מגאסון.
אם בהתחלה זה עורר בי פלצות, למדתי לקבל בשיניים חורקות את המצב בו בן הזוג לא סומך עליך בקיפול גרביים ברגע שאמא שלו נמצאת בסביבה. אין מה להתחרות במשפחה, אלא רק להצטרף לחגיגה המביכה של תליית התחתונים של ארינה, כולל אלו שכתוב עליהם "what would optimus prime do?".
9. קציצות ואורז
כשגרתי לבד יכלתי להתקיים על הזוהמה שהייתי קוראת לה "בישול", כי לא היה אף אחד שראה איך יצא האורז (שרוף) ומה הטעם של הקציצות (מוות). אבל כששני אנשים משתדלים להתקיים יחד באותו מרחב, מישהו צריך להרים את הכפפה ולהגיד את זה: צריך ללמוד לבשל.
זה יותר בריא, זה יותר זול, וזה אמור להיות יותר נחמד. אז מלבד השקר האחרון, למדנו לבשל. ובתור אסונות קולינריים רוב החיים, זה היה מעבר למצופה. עדיין, אני לא אאכיל אורחים באוכל שהכנתי בלעדית, הם לא שוכבים איתי והטעם המריר של מרק הבטטה לא יעלם תוך כדי שיחה ערה, אבל פרה פרה.
10. לא מרגישה טוב? אז לכי תעשי קקי
גדלתי בבית פתוח בו ניתן לדבר על הכל. זה החליא אותי עד כדי כך שהפכתי לאישה שמרנית שלא מדברת עם קרובים לה על כלום. רוצים לשמוע על אורגזמות ובדיחות אנאלי? תקראו את הטורים שלי. רוצים לדבר על זה בבית? תנו לי רגע לקפוץ מהחלון ותמשיכו בדיון הדוחה שלכם על איך באים ילדים לעולם, אמא וניקול (סוטות).
כשעברתי לגור עם בן הזוג מאד ניסיתי לשמור על סטטוס קוו לגבי עניינים אישיים. לא מדברים על זה, ובטח שלא עושים את זה אחד מול השני. אני אף פעם לא הולכת לשירותים, אני לא עושה גבות, הרגליים שלי חלקות מעצמן, ובכלל, אני פרח עדין שלא מתעסק בכל הזוהמה הזאת של שליקת איברים והוצאת שחורים.
אבל אחרי כמה שבועות של הדחקה, הבנאדם הולך לגלות שכל פעם שאת מדליקה נר ריחני והולכת לשירותים ל"פיפי, טיהי הי הי" בקפיצות איילה קלילות, יש סיבה שאת יוצאת משם רק אחרי עשרים דקות מחזיקה את הבטן התחתונה באושר.
למרות שלאט לאט נפתחתי בנוגע לשיחות המרתקות על מה קרה עכשיו בשדה הקרב, עדיין יש כמה קווים אדומים שלעולם לא אחצה. כי מבחינתי ברגע שהאינטימיות הנעימה של דלת שירותים סגורה תיעלם, אני בחוץ, עם המזדווה שלי, מקיאה על העוברים ושבים. באלגנטיות, כמובן.
