לשבור את הלב זה כואב. אני יודעת את זה היטב, כי אצלי זה מצב כרוני מלידה. אם אני ממש מתאמצת, זכורות לי אולי כמה שעות, במצטבר, בהן הסתובבתי בלי לבנה בחזה. תמיד מלווה את הנשימה שלי עוד נשימה- כמו כשהתדר של הרדיו לא בדיוק מכוון, כשלצד השיר שומעים עוד צליל, כמעט לא קיים, אבל אי אפשר לגמרי להתעלם ממנו.
ללב שבור יש מצבי חומרה, כמובן. יש שבור רדום, שבור בינוני, ושבור מרוסק לרסיסי רסיסים. לקח לי זמן להבדיל בין הסוגים.
בגילאי העשרה ידעתי לזהות רק את הפעמים החמורות, את ההתרסקויות האלה בהן את מפחדת לקום בבוקר כי אחרי שלושים שניות של ערות נופל לך מקרר על הראש, את מפחדת להיות לבד, לקרוא ספר, או לראות סרט, כי ההרגשה כל כך עוצמתית ובלתי נסבלת, שאת בטוחה שפשוט עוד שניה את מפסיקה לנשום ומתה.
לקח לי זמן להבין איך זה עובד: הפצע שם, ותקריות מסוימות גורמות לו לרגישות בדיוק כמו שמזג האויר משפיע על שיגרון. ובגלל ההרגל ההוליוודי לחשוב שזה קשור למישהו מסוים, בכל פעם שכואב ויש הזדמנות לחוות את זה עד הסוף ולפתור את זה, במקום זה מתמקדים באובייקט: בלשכוח אותו, להחליף אותו, להחזיר אותו, ושאר שטויות.
וככה הכאב נשאר לא מטופל, ויותר מזה, הוא הולך וגדל, כי בכל פעם שהפצע נפתח, הכאב מכיל בתוכו גם את כל הפעמים הקודמות, וכן הלאה.
למעשה אנחנו מסתובבים עם שק חרא שעם כל התנסות קשה רק הולך ומצטבר בו עוד חרא, שבמפגש הבא מושלך על עוד בן אדם אומלל שלא יודע מה נפל עליו. זה הדדי, כמובן.
בגלל זה כל כך הרבה מערכות יחסים נגמרות בתחושה של "מה היה כאן בכלל?". לא הרבה, באמת. מה שהיה שם זה קרב של שקי חרא, שמאחוריהם עמדו אנשים שלא מכירים את עצמם ולכן לא רואים מי עומד מולם. זה בכלל לא משנה לנו, כי אנחנו רק צריכים מישהו לזרוק עליו את כל הרגש הלא פתור הזה, כי השק הזה כבד משהו בנזונה.
קארל יונג אמר פעם: "אי שפיות נגרמת מחוסר הנכונות של האינדיבידואל לחוות כאב". סוקראטס הציע בחום: "דע את עצמך", וישו התנה את ההיכרות עם האל, את היכולת לחוות חווית אחדות, בהיכרות מקדימה עם העצמי. לב שבור הוא לב שלם, אמר רבי נחמן.
כולם למעשה אמרו את אותו הדבר: שכדי להיות בני אדם שלמים אנחנו חייבים לעבור מנקודה א', האגו, לנקודה ג', העצמי האמיתי שלנו, ולעבור דרך נקודה ב'- האפילה והכאב, אחרת נישאר מפוצלים ובודדים. ומעבר לרמה מסוימת של הכחשה, גם די משוגעים.
גם בכל המיתולוגיות המטאפורה הזאת מופיעה. נהר הסטיכס, הקרוי על שמה של נימפת המים נאיאדה, שפירושה גם "מלאת שנאה", הוא הנהר המקודש ביותר במיתולוגיה היוונית. כה קדוש ונורא שאפילו האלים היוונים היו צריכים לשתות שלוק קטן ממימיו ולהיכנס לעילפון של שנה, ואחרי שהתעוררו היו מנודים מחברת האלים למשך תשע שנים נוספות.
כדי לחצות אותו היה צריך לשלם לכארון שעל שמו קרוי אחד משלושת ירחי כוכב הלכת פלוטו. פלוטו היה אל השאול הרומאי, שהוא המקבילה של האדס היווני. אם ממשיכים את הקישור, בקלפי טארוט פלוטו מיוצג על ידי קלף המוות והטרנספורמציה. באסטרולוגיה פלוטו הוא כוכב התת מודע, ההרס והבניה, הוא מייצג את הפסיכולוגיה, את צדדיה האפלים של הנפש, וגם את עוף החול שקם לתחיה מהאפר.
רוצים עוד?
כדי להגיע לארץ המובטחת היו היהודים צריכים ללכת 40 שנה במדבר.
עוד?
כדי להיכנס בשערי העיר תבאי בלי להיחנק על ידי הספינקס, אישה עם גוף אריה וכנפיים, מפלצת הידועה בתור שדה של מזל רע והרס, היה צורך לענות על השאלה המפורסמת "מה הולך על ארבע בבוקר, על שתיים בצהריים ובערב על שלוש". אחרת, קאפוט עליך.
זה נמצא בכל מקום, אבל לא, אנחנו נתעלם מזה וננצח. בניגוד לטבע כולו אנחנו, החכמים, נמצא דרך לעקוף את המחזוריות העונתית. אנחנו לא נחווה שלכת וחורף, לנו לא יהיה קר ואנחנו לא נרגיש לבד. לא.
אנחנו נשב במרפסת עם קמפארי חמוציות, נסמם את עצמנו בדרכי קיצור מהתחת, לא נודה בדפקטים. נעקוף את הכאב בכל דרך אפשרית: נקרא לו מחלת נפש, ניקח כדורים, נתעלם ממנו, נאכל בטירוף, נלך לפני שיעזבו אותנו, נבגוד לפני שיבגדו בנו, לא נרגיש כדי לא להיפגע, לא ניקשר שלא ניחלש, לא נתאהב שלא נינטש, נחבק עצים, עמודים, אסלות, כריות, סלעים, אנשים זרים, רק לא את מי שיכול לקחת אותנו אל תוך עצמנו. אה, כן, ונהיה נורא רוחניים. נגיע להארה, כדי שנוכל לרחף מעל החיים, בלי רגש, כי רגש הוא אנטי הארה. וכאב? פחחח, זה בכלל אומר שנכשלת, אתה מגורש מהאשראם. אנא תרום בדרך החוצה.
הכל חארטה. אף אחת מהשיטות האלה לא עבדה מעולם, ולא תעבוד לעולם, הן רק דוחות את הקץ ומכבות בצורה סמי יעילה, זמנית, את הכאב. אבל איתו הן מכבות גם עוד כמה דברים די חשובים, כמו היכולת להתחבר לאנשים, והיכולת לאהוב ולשמוח באמת. אם אתה לא חווה כאב גם לא תחווה אושר. ולא, להתחבק עם חבורה של אנשים זרים בפסטיבל זה לא באמת אהבה אוניברסאלית, בדיוק כמו שסטוץ של כמה ימים זה לא קרבה. מה לעשות שאי אפשר לכבות סלקטיבית רק את הדברים הלא נעימים. אם סוגרים את הצינור שלא ייכנס כאב, כל הזרימה נעצרת, נוצרת סתימה, ובסוף הכל עולה על גדותיו ועושה בלגן מסריח, ואתה נשאר עומד כשעל כתפך אותו שק חרא ממקודם, רק יותר גדול.
המעקפים שאנחנו עושים רק מוליכים אותנו במעגל. כל פעם אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה, ושוב עומדים בפני הבחירה המבאסת הזאת, להיכנס או לא להיכנס, וכך יהיה עד עולם. לא עדיף כבר לצלול לזוועה? להיאבק, למות ולקום לתחיה חזקים יותר, חכמים, שלווים, עצומים?
אומרים שמי מי שהיה שם, כלום לא יכול עליו יותר. לא עוני, לא דחיה, לא כאב לב, ולא המוות בכבודו ובעצמו. אז אין ברירה. זה או להיכנס מרצון שהיקום ייתן לך בעיטה בתחת וישליך אותך פנימה. זה יקרה בכל מקרה, אז עדיף להתנדב. ממה יש לפחד? שום דבר שתחווה שם לא יכול להיות יותר גרוע ממה שקורה כבר עכשיו. אז יאללה, לעלות למעבורת, ויפה שעה אחת קודם, להגיע כבר לצד השני.
מה לעשות, אין תוכנה כזו שמתקינים בחמש דקות ושהופכת אותנו לחסינים. כדי להגיע למקום הזה שבו חווים הכל בלי לצאת מאיזון, צריך ללכת 40 שנה במדבר, לחצות את הסטיכס ולגלות מה הולך על ארבע בבוקר, על שתיים בצהריים ובערב על שלוש. והתשובה היא בן אדם. פאקינג בן אדם. עם ביצים, כאילו.
