אני בכלל אוהב ברונטיות. אני יודע, זה קצת אדיוטי לפתוח ככה כתבה על בלונדיניות ובכל זאת, אני מודה: שיער בהיר לא ממש עושה לי את זה. מה שלא מסביר את העובדה שביום ההולדת ה-35 של אלישיה סילברסטון אני מוצא את עצמי מתגעגע ועורג לבלונדיניות יותר מתמיד.
ההיעלמות של אלישיה סילברסטון, מעציבה ככל שתהיה, היא לא ממש מקרית. הדמות שהפכה להיות מזוהה איתה יותר מכל, הלא היא שר מ"קלולס", הפכה להיות רלוונטית בערך כמו עמרם מצנע. ובעוד ששחקניות אחרות מוצאות תפקידים בלי בעיה גם בגילאים קצת יותר מאוחרים מ-35, הדמות שהפכה את סילברסטון למה שהיא נעלמה, יחד איתה, מחיינו.
תחשבו על זה רגע. בהתחלה הייתה לנו את קלי בנדי בתור הסתומה התורנית. אחר כך החליפה אותה קלי מבברלי הילס, שהייתה סוג של פקאצה, והשיא כמובן היה עם שר ב"קלולס" ועוגן, היא אורלי ויינרמן, כאן אצלנו ב”שמש”.
בנות כאלה, כמובן, לא היו רק על המסך, ומי שייצגו אותן בחיים היו חבורת בריטני ספירס ופאריס הילטון שפעם, לפני שכולם שנאו אותן, דווקא אהבנו אותן מאוד בדיוק בגלל התכונות שהיום כולם סולדים מהם.
פעם זה היה לגיטימי שמשאת חייך תהיה להשתכר ושיראו לך את התחתונים. אלו היו בנות – גם על המסך, גם בחיים - שבשום פנים ואופן לא הייתה בהן יותר משהעין משגת, והניינטיז, כנראה, היה תור הזהב האחרון של הגברים להודות שאנחנו משתגעים על בנות כאלה.
אחר כך הגיעה קארי בראדשו ודארן סטאר עם סקס והעיר הגדולה שלהם, והפכו את הסקס שלנו למשהו אר לגמרי. פתאום כל בלונדינית, מקארי ועד סמנת'ה, היא אישה מצליחה, חכמה, מבריקה, נחשקת שאחרי 12 שעות עבודה לחוצות יש לה גם כוח לעשות סקס. ואנחנו, כאילו, אמורים להאמין לזה.
אחר כך הגיעה ריס ווית'רספון עם "לא רק בלונדיניות", ובאורח אירוני קברה את קבוצת השיער שלה והבהירה גם לכל מי שלא רצה לשמוע: יש שריף חדש בעיר.
וכן, אז מה אם היא בלונדינית? זה לא אומר שאין לה שכל והיא לא יכולה להיות עורכת דין מצטיינת. וכל מי שאינו פמיניסטית – כלומר, גבר - גילה בדרך הקשה שזה כבר לא לגיטימי להגיד "אני אוהב את הבחורה שלי סתומה ועם ציצים גדולים".
אני מתגעגע לתקופה שבנות רצו להיות רק בלונדיניות. שהן לא רצו להיות גם נשות קריירה וגם פסאדו מתוחכמות ואינטלקטואליות וחיות במיטה. אני מתגעגע לתקופה שבהן בלונדיניות סתומות לא הוצגו בתור פריק שואו בתוכניות ריאליטי, אלא כמשהו כמעט נשגב. כמשהו שכל הבנות רוצות להיות כמוהו. כמשהו שכל הבנים רוצים להיות איתו.
אני מתגעגע לתקופה שבה ראינו על המסך – וכתוצאה מזה, גם בחיים – בנות שלא הייתה להן שום דילמה אם להוריד שערות או לא, אם ללכת עם מחשוף או לא אם לפתח את עצמן או לעבוד קצת יותר קשה בשביל הגבר שלהן, ותמיד לבחור בגבר שלהן כאופציה הראשונה.
אני לא אומר שבהכרח הייתי רוצה חברה כזו – וגם אם הייתי רוצה, היום כבר אין להשיג. אני רק אומר שאני מתגעגע לתקופה שזה היה בסדר להגיד שזה מה שאני אוהב בלי לחטוף על הראש בטוקבקים.
ההיעלמות של אלישה סילברסטון היא כמובן משל להיעלמותה של התרבות הבלונדינית כולה. אז נכון שיש לנו עוד את פני ב"מפץ הגדול" אבל גם היא, עושה רושם, מאבדת את הבלודניניות שלה בכל עונה.
ולנו לא נותר אלא לאחל לאלישיה סילברסטון מזל טוב מכל הלב ולקוות, ולא רק בתור משאלת לב, שכשהניינטיז יעשו קאמבק היא, על שלל חברותיה הבלונדיניות, יחזרו לחיינו.
