הנזיר שמחק את הפרארי שלו: מתי מגיע הזמן להיפרד מבני זוג?

עומר: למשל?

קארין: למשל, פעם הייתי בדייט ראשון עם מישהו, והוא אמר לי בשלב מסוים שהוא נזיר. בדיעבד, תשעה חודשים אחר כך, כשאני חכמה יותר ונטולת דירה בגללו, היתי צריכה להקשיב לו. הרי מה זה אומר נזיר? זה אומר אני לא מסתדר עם נשים, אני לא טיפוס חברתי, או זוגי, ואני רגיל להיות לבד. ובמקום זה אמרתי לו: "אה, אז תישאר לישון פה שנה, כפרה".

עומר: אני לא יודע מה להגיד לך. אני יצאתי עם בחורה שלא עבדה שנתיים, גרה אצל ההורים ויום אחרי הדייט שלנו חגגה 36, וכל מה שאמרתי לעצמי היה "כן, אבל איתי זה יהיה אחרת". כולנו, אני מניח, רוצים להיות האביר על הסוס הלבן באיזשהו אופן.

קארין: זה בדיוק מה שאני אומרת. תחשוב כמה כאב לב וסבל אפשר היה למנוע אם רק היינו שומעים את מה שאומרים לנו. אבל אנחנו לא שומעים מה שנאמר לנו בריש גלי. אישית, הבעיה שלי היא שאני חבבת אתגרים יחודיים. אני כמו ה-007 של המטומטמים של העולם. וגם אני רגשית וטוטאלית וחולת נפש. אבל לכולם יש את זה. כולם נותנים צ'אנסים איפה שהם צריכים לחתוך ומיד.

עומר: הבעיה איתנו, בני האדם, היא שאנחנו שומעים מה שאנחנו רוצים לשמוע. זו נטייה טבעית. ואם מישהו אומר לך "אני נזיר", את שומעת "יש לי קצת אישיוז עם עצמי, אבל רק תבוא הבחורה הנכונה ואני הופך לאיש הייטק עם פרארי".

קארין: אני אגיד לך מה אני שמעתי. אני שמעתי "זה לא גבר טיפוסי שיתחכך בי כשאני עושה כלים". או "זה מישהו שאפשר גם לדבר איתו ולא רק רוצה לזיין כל היום". או: "הוא לא בוגדני ולא ניתן לפרפור על ידי כל בחורה שעוברת ברחוב".

עומר: את רואה? והוא אמר לך "אני נזיר". הוא לא אמר דבר מכל אלה. ורק שנה אחר כך הבנת שזה מה שהוא אמר מלכתחילה.

קארין: כנראה.

עומר: זה תסמין האביר על הסוס הלבן. ככל שהבן אדם עם יותר אישיוז, אנחנו הופכים להיות יותר אמא תרזה, ובטוחים שאיתנו הבן אדם הזה יצמח. עציצים לא צומחים אצלנו, אבל אנשים עם אישיוז? זה כן. מה זה, אנחנו נטפח אותם ונגדל אותם ונשנה אותם חת-שתיים.

קארין: עציצים זו בעיה. אבל זה כל כך נכון ונורא כאחד. אבל למה? מה, לכל הרוחות, הבעיה שלנו?

עומר: יש לי ידידה. זה סיפור אמיתי. בדייט הראשון החבר שלה אמר "תשמעי, אני לא רוצה ילדים". אני לא יודע מה היא שמעה כשהוא אמר את זה, אבל הוא היה מאוד מפורש וברור לאורך כל הדרך. הם נפרדו לפני שבועיים, אחרי שלוש שנים וחצי.

קארין: תן לי לנחש. כי הוא לא רצה ילדים.

עומר: מפתיע, אה?

קארין: לגמרי. מי היה יכול לנחש.

עומר: זו הצרה עם דייטים שהולכים טוב. אנחנו כל כך מוקסמים ומאוהבים שהבן אדם יכול לשבת ולחטט באף בפומבי ולהריק על המלצרית, ואנחנו נחשוב שהוא כזה מחוספס ונועז. ואולי, את יודעת, אנחנו כל כך עסוקים בלהציג את עצמנו ולצאת טוב, כי אנחנו חושבים שאנחנו מה זה דפוקים, עד שאנחנו לא מקשיבים מה הבן אדם השני אומר לנו.

קארין: הלו! אנחנו באמת מה זה דפוקים! מה זה חושבים שאנחנו דפוקים? אנחנו דפוקים! זו עובדה! אל תיקח לנו גם את זה. אלוהים נתן, אלוהים השאיר, כמו שאומרים.

עומר: הנה סיפור. לפני די הרבה זמן יצאתי עם מישהי.

קארין: כבר מתחיל לא טוב.

עומר: על הדייט הראשון היא סיפרה לי שהיא מכורה לשופינג. היא נפרדה מהחבר שלה אחרי שנתיים וחצי. בזמן הזה, היא סיפרה בלי בושה, הוא שילם לה על הכל, עבד בשתי עבודות בזמן שהיא ישבה בבית כאחרונת הפרינססות כי היא, ציטוט מדוייק, "עדיין לא החליטה על הכיוון המדויק בקריירה שלה". והיא מספרת לי את זה, ואני מסתכל עליה ובמקום לקום ולברוח אני חושב לעצמי: "וואו, היא מקסימה".

קארין: מה היה הסוף?

עומר: קמתי והלכתי שנה אחר כך, תוך כדי שאני סופר מופתע שהדפוס חזר על עצמו, והפעם אני זה שנשאר בלי הכסף.

קארין: שוקינג. ממש אי אפשר היה לראות את זה בא.

עומר: נכון? ממש מפתיע. אבל היא סיפרה את מה שסיפרה, ואני חשבתי לעצמי: "הו! איזה חבר אכזר היה לה! לא מוכן קצת לפנק את החברה שלו!" ובו במקום הבטחתי לעצמי שאני אהיה אחר ממנו.

קארין: ממש אכזר. פויה עליו.

עומר: אבל כולם ככה. זה חוזר על עצמו כל הזמן, אצל כולם. אם לא אצלנו, אז לכולנו יש חבר או חברה שישב מולו מישהו או מישהי ואמר לה "תשמעי, אני דפוק ברמות" והם בחרו להתעלם מזה ולחוות כאב לב אמיתי שנים אחר כך. למה תמיד אנחנו כל כך בטוחים שאצלנו זה יהיה אחרת?

קארין: הבעיה האמיתית בכל הסיפור הזה היא שאנחנו לא רק מקשיבים עם האוזניים. המילים נשמעות אותו דבר, אבל המקום של מי שיושב מולנו הוא גם חשוב. שומעים אם הוא מת על הבעיה שלו וחושב שהוא נורא ייחודי, כמו הנזיר, או שהוא נמאס על עצמו, קלט שהוא חייב להשתנות והתחיל בתהליך. יש פער עצום, למרות שזה נשמע אותו דבר.

עומר: אם אין לו פרארי הוא נזיר בלאי. משם התחילה כל הבעיה.

קארין: כן, פרארי היה עוזר. אבל הנאום של ההתחלה היה אמור להדליק נורה אדומה, וככה זה צריך להיות אצל כולם. תקשיבו למה שאומרים לכם. אני הפנמתי את השיעור הזה היטב.

עומר: והיית צריכה לאבד רק דירה ואת השפיות כדי ללמוד את זה. שכר לימוד נורמלי לגמרי. נו, החכימי אותנו.

קארין: זה עניין של ויתור מראש. צריך לבוא מראש כשויתרת על הצורך הזה בהזייה. צריך למצוא מישהו מפוכח, קשוב, שמפרה אותך ועושה לך טוב. לא לבוא עם רצון כל כך גדול למצוא כבר מישהו עד שאת כל הדברים שפחות מתאימים אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח ומגלים בפעם הבאה שאנחנו מנקים את הבית. באמת להקשיב. אפילו במעט קור. כשמישהו אומר שהוא בגד בחברה הקודמת שלו, לשמוע אם הוא באמת לוקח אחריות ומבין את החולשה שלו, או חושב שהוא היה בסדר כי היא למעשה אשמה. והדברים האלה קורים אחרי כמה חודשים בכל מערכת יחסים.

עומר: מה קורה בכל מערכת יחסים?

קארין: שפתאום מגיע איזה פכחון. פתאום אנחנו רואים דבר שהסתתרו מאיתנו. אנחנו כל כך נבהלים מהם שאנחנו מסתירים אותם ישר בחזרה.

עומר: אבל איפה מותחים את הקו? איפה אתה אומר "עם זה אפשר לחיות וזה ישתנה", ואיפה אתה לוקח את הרגליים, אומר "שלום" ובורח?

קארין: כל אדם מכיר את הדפוסים שלו פחות או יותר, ויודע איפה הוא נופל.

עומר: נזכרתי שפעם יצאתי עם בחורה שהייתה אוכלת רק סנדוויצ'ים סגורים.

קארין: מה? ממכונות, כאילו?

עומר: כן. רק כאלה. זה הדבר הראשון שהיא סיפרה לי בטלפון. ואני, כמובן, כמו הגבר הרומנטי שאני, הבאתי לדייט הראשון שלנו סנדוויצ'ים ממכונה.

קארין: הנה מקרה קלאסי של בחורה שחושבת שזה הייחוד שלה.

עומר: כן. והמקרה הקלאסי של הבחור שלא מקשיב ובמקום לחשוב לעצמו "היי, הנה מטורפת. רוץ!" חושב לעצמו: "אווו, איזו מקסימה. נגור בבית קטן בערבה עם מכונת סנדוויצ'ים משלנו".

קארין: כמה זמן יצאת עם הונדינג מאשין?

עומר: חודש וחצי.

קארין: ורק סנדוויצ'ים? כל הזמן? לא איזה עוגיה, משהו?

עומר: שום דבר. למרבה הקטע נפרדנו כי היה לנו ריב מטורף אחרי ש - שימי לב, זה יפתיע אותך מאוד - הכנתי לה ארוחת ערב שאינה כוללת סנדוויצ'ים, והיא נעלבה. היא אמרה בפירוש שהיא אוכלת רק סנדוויצ'ים סגורים.

קארין: הורס מצחוק. אבל היא צודקת. לא ראית אותה. ראית אותך שמת למצוא כבר אהבה. וזה בדיוק המצב שבו אנחנו לא שמים לב למה שאומרים לנו.

עומר: נכון. מה היה אכפת לי מי תבוא אז. סנדוויצ'ים סגורים, פתוחים, מה זה חשוב. העיקר שזו בחורה.

קארין: כן. יש דופק? מגניב. התקבלת.

עומר: יפ. מרוב שאתה מחפש אהבה אתה לא שם לב מה מצאת.

קארין: הנה לך החוק. שים לב. כמו שלא הולכים לסופר רעבים, ככה אסור לבוא לדייטים מתלהבים או מיואשים. זה מעוור.

עומר: ובסוף אתה מוצא את עצמך במיטה עם נזיר.

קארין: הידעת? לנזירים יש זקפת בוקר. מהוססת מעט, אמנם. אבל בכל זאת, זו הייתה הפתעה.

עומר: לא בטוח שרציתי לדעת את זה.

קארין: אולי הציבור רוצה, אל תהיה אגואיסט. הבן אדם חזר לשוק. אולי נכתוב ספר: הנזיר שמכר את הפרארי שלו וקנה במקומה מלא סנדוויצ'ים סגורים.

עומר: בקיצור, בפעם הבאה שיושב מולכם אדם שמספר לכם שהוא נזיר, קחו את הרגליים שלכם ותברחו. לא לפני שתגידו לו, כמובן, "אה, ואני מכירה את קארין, והיא סיפרה לי הכל על זקפת הבוקר המהוססת שלך".