כל חיי רציתי להיות רקדנית אקזוטית. אוקיי, אוקיי, כל חיי רציתי להיות עם רקדנית אקזוטית, אבל בגלל שזה לא יקרה הלכתי על הדבר הבא הכי קרוב שיש. ותגידו מה שתגידו עלי ועל המכנסונים הקצרים האלה (לא, לא באמת. באמא שלכם, אל תגידו כלום), אני חושב שאני נראה טוב. למעשה, אני חושב שאני נראה מצויין. למעשה, אני חושב שמעולם לא נראיתי טוב יותר.
ריפוד אקזוטי
תרשו לי רגע לעצור הכל משתי סיבות עיקריות: האחת, כל השרירים שלי תפוסים ואני לא יכול לזוז. השנייה, אני רוצה שתכירו את אליסה פלסקובה מ-Ipole Academy.אליסה היא, ובכן, כל מה שרציתי להיות ואני לעולם לא יהיה: בלונדינית, חטובה, מצחיקה באמת וגם יודעת לעשות עם העמוד הזה דברים שאתם אפילו לא יכולים לדמיין שאפשר לעשות עם עמוד. למעשה, יחד עם הסבלנות והנחמדות שלה, היא כנראה המורה המושלמת.
לרוע המזל, אני התלמיד מהגיהנום.
ממש כמו אליסה, יש לא מעט בחורות נורמטיביות לחלוטין (עם בני זוג מאושרים מאוד, אני בטוח) שמנסות ללמוד איך לעשות את כל הדברים שאליסה יודעת לעשות עם חתיכת המתכת הזו. הספורט הזה (כן, נו, עכשיו זה ספורט) הפך להיות פופולרי כל כך, עד שובכן, אפילו אני נשלחתי לנסות אותו.וממש כמו בתנוחת הכסא, שוב יש כאן כשל לוגי קטן, כמעט בלתי נראה: אני לא בחורה. ולא רק שאינני בחורה, אלא גם שבעוד שרוב הבנות נהנות מריקוד אקזוטי, אני, איך לומר זאת בעדינות, נהנה קצת יותר מריפוד אקזוטי. לצ'יפנדיילס, אני חושש, לא היו מקבלים אותי.
אבל שיקפצו לי הצ'יפנדיילס, אני בדרכי להיות רקדן אקזוטי. הדבר היחיד שמפריד ביני ובין החלום הוא שיש לי ממש עכשיו עמוד ברזל שתקוע לי, ובכן, בהיעדר מילה טובה יותר, באשכים.
לא רק זה, אליסה מנסה ללמד אותי איך להסתובב על העמוד תוך כדי שרגל אחת שלי נמצאת על העמוד והרגל השנייה, בחישוב מהיר, נמצאת פחות או יותר בפתח תקווה. המסקנה הסופית: חבל נורא שלא עשיתי ילדים עד עכשיו. אחרי שני ניסיונות להסתובב כבר בטוח לא יהיו לי.
סתם, נו, זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע. זה רק – מי היה מאמין, כולה ריקוד על עמוד – נורא נורא קשה.אליסה בארץ הפלאות
"אולי כדאי שנתחיל עם מתיחות", מציעה אליסה, שהסבלנות שלה אלי הייתה בהחלט ראויה לציון, במיוחד בהתחשב בעובדה שאפילו העמודים בסטודיו שלה כבר צעקו עלי "אל תתקרב אלי".
אחרי שאליסה הדגימה לי כמה מתיחות, הבנתי שהיא התכוונה למתיחות בקטע של "תראה איך עבדתי עליך, איזה קטע, ברור שאין אף גוף אנושי שמסוגל להגיע לפוזיציות האלה". ורק כשהיא מסתכלת עלי ואומרת לי: “עכשיו תנסה אתה" אני מבין שהיא לא מתחה אותי, ושאין לה שום רצון להתגמש בעניין.
תנוחת הלוחם
אחר כך אנחנו עושים עוד כמה תנוחות: תנוחת עמידה, תנוחת ברכיים ותנוחת תעקם-את-הרגל-שלך-תוך-כדי-סיבוב. זו, כמובן, לא הייתה התנוחה המקורית, אך בניסיון להציל משהו מהאגו המרוסק שלי ניסיתי להראות לה שאני יכול להסתובב גם בלי עזרתה. ואגו, גבירותיי, היא כנראה הסיבה היחידה שעדיין אין יותר מדי רקדנים בתחום הזה, וכנראה גם לא יהיו.
