לא מעט דברים בחיי למדתי ממפורסמים. מלינדזי לוהאן ופריס הילטון, למשל, למדתי שכדאי ללבוש תחתונים לפני שאתה יוצא להשתכר. שיעור חשוב, אין מה לדבר. מחברת הכנסת מירי רגב, נניח, למדתי ש... לא, כשחושבים על זה, מחברת הכנסת מירי רגב לא למדתי שום דבר.
בקיצור, איך שלא מסתכלים על זה, מסתברו שעברו קצת יותר משבע שעות וחמישה עשר ימים מאז הפעם האחרונה.
לא מעט – בעיקר באי הבריטי – לגלגו על אוקונר אחרי הפוסט הזה. אתרים כמו ההפינגטון פוסט פרסמו מניפסט צדקני ארוך יותר ממרתון "תקומה". אמרו עליה שזה פתטי, כתבו עליה שהיא נואשת ושזה מגוחך, בטח שבגילה. ברור. כי הרבה יותר כיף לשבת על הבר ולהעמיד פנים שהכל סבבה, ושבכלל לא מזיז לך שאתה לא חוזר הביתה, גם הערב, לבד. האמת העצובה היא שכולנו היינו – ואם לא היינו אז נהיה – שינייד אוקונר. כאילו, אוקיי, אנחנו לא התעמרנו באפיפיור וקרענו את התמונה שלו בסטרדיי נייט לייב, אבל אתם מבינים את הנקודה. כולנו נכנסנו למקום חשוך עם אלכוהול – או סתם מסיבה של חברים – אפופים בתקוות וחלומות ולוחשים לעצמנו, ואולי לעוד איזו יישות שמימית שאולי מקשיבה לנו, “בבקשה שמישהו יאהב אותי הלילה". וכשזה לא קורה, אנחנו יודעים מי האשמים היחידים בסיטואציה הזו: אנחנו. אנחנו עומדים מול המראה ומלקים את עצמנו בצורה שלא הייתה מביישת בעל בית לבן בשיא שנות העבדות בדרומה של אמריקה. אנחנו שמנים. בום. אנחנו מכוערים. בום. אנחנו סתומים. בום. אנחנו לא מספיק טובים לאף אחד. בום. לכמה מאיתנו היה אומץ להישיר מבט למראה – לא כל שכן לכתוב את זה בבלוג – ולהגיד "אני יותר מדי מקסים". לכמה מאיתנו היה אומץ להציב רשימת דרישות של יותר מ-15 סעיפים, במקום להוריד את הרף כך שיתמצה בשלוש מילים בלבד: “כל אחת שתסכים". אני יודע איך זה מרגיש. הייתי שם. עם משקל עודף של 30 קילו נכנסתי לברים אחרי שהתקלחתי והתגלחתי והתלבשתי רק כדי לגלות את האמת המרה: גם הלילה אף אחת לא תרצה אותי. והייתי חוזר הביתה – לבד, כמובן, מסתכל במראה ואומר לעצמי: “תסתכל איך אתה נראה. מה הפלא שאתה בודד? מי תרצה אותך ככה". אם רק הייתי טורח להגיד לעצמי שאני נפלא וגם מציב רשימת דרישות במקום להוריד אותן כל פעם עוד קצת (בסוף, אני חושב, הדרישה הגנרית הייתה "אורגניזם נושם באופן עצמוני"), אולי לא הייתי מרגיש לבד כל כך הרבה זמן. ואולי, מי יודע, גם הייתי נמנע מכמה מערכות יחסים שהשאירו צלקות כואבות עד היום.אבל שינייד לא רק כתבה שהיא נואשת. היא גם כתבה, רחמנא ליצלן, שהיא רוצה סקס. מתי היה לנו אומץ להגיד או לכתוב שאנחנו רוצים סקס, ככה סתם, באמצע היום?! יש מלא סיבות למה לא לעשות את זה. זה מלוכלך, או מטונף, או לא יאה, או כל שטות אחרת שלימדנו את עצמנו להגיד ליד אנשים, רק כי זה כבר לא מנומס להגיד שבא לנו להזדיין.
כן, ככה סתם, באמצע החיים. בגיל 21 או בגיל 45, בלי רגשות או עם רגשות, שינייד אוקונר קבעה רף חדש שכולנו צריכים לאמץ אותו באדיקות: מותר לנו.
ומותר לנו - ואפילו רצוי - לעשות משהו לגבי זה.
הבושה, לדידה של אוקונר, כבר עברה מהעולם, ואולי טוב שכך. אם היא, כוכבת גדולה ומפורסמת יכולה, גם אנחנו יכולים. מניפסט הרווקות הזה צריך להדהד אצל כל אחד, כשמותר לנו להגיד לעצמנו: כן, אני לבד. זה לא אומר שאני לא נפלא. זה לא אומר שרק אני אשם. וזה כן אומר שאפשר לעשות עם זה משהו.
בלי לשים לב, ורק לרגע, הפכה אוקונר לפסל החירות של הרווקים והנואשים, הבודדים והגלמודים, החרמנים והנדכאים ורמזה לכולנו שלארק שמותר לנו לרצות, אלא מותר לנו לרצות את זה בקול רם וברור. או להתחכך במשאית, מה שיבוא קודם.
