בתור אישה כל הזמן משכנעים אותך שאת משוגעת. שאת מגזימה. שאת איזו פסיכית הורמונלית שלא מבדילה בין מציאות לבין עולם חדי הקרן וחלליות העבמים שיצרת בראשך.
הבוס האידיוט שלך אומר לך שבעצם נדמה לך שאת מקבלת יחס רע מאחד העובדים האחרים, החבר שלך אומר שאת מדמיינת שאחותו נעצה בך מבט רצחני, והארמדילו הדמיוני שלך מצוברח (סתם, הארמדילו אמיתי).
הם לא מוכנים להתעמת עם המצב או לקבל ביקורת בלי עובדות מוצקות, בטח שלא מאיזו תחושה עמומה של חוסר נוחות שאת לא יכולה להסביר ביותר מ"תחושת בטן".
אבל לפעמים זה מה שזה זה. ולפעמים, מה לעשות, זה גם ממש נכון.עוקב אחרייך? את מגזימה
איכשהו, אנחנו הנשים - 50% מהאוכלוסייה, להזכירכם - תמיד מצטיירות כחבורת מטורללות שברחו מהמתקן הפסיכיאטרי בעיר. כולנו במחזור תמידי, כולנו הזויות. זאת המסקנה של עולם הקודים החברתיים והתאגידיים בהם אין לסמוך על האישה ההיסטרית. אבל החלק שלנו פה הוא הכי גרוע : לאט לאט התחלנו גם לבלוע את השטות הזאת, ולהפסיק להאמין לעצמנו. וככה התחלנו להשתיק את הדבר הזה שאולי הוא המפתח להישרדות שלנו בג'ונגל העירוני והחברתי: האינסטינקטים הנשיים שלנו. כל פעם שאת דוממת ושקטה, את מסוגלת לראות דברים כמו שהם כי את מקשיבה לקול הפנימי שלך. את מסוגלת להבין מתוך ניסיונך המצטבר מהי הסיטואציה שבה את נמצאת, ולתרגם את שפת הגוף של השחקנים הראשיים לכדי מידע משמעותי להמשך התנהלותך. מעין וודו מכשף שגברים לא מבינים, ולכן גם משתדלים להספיד בתור סתם משהו ("מאמי, נדמה לך שהמזלג הזה שאימא שלי זרקה עליך אומר משהו? יא, איך את מגזימה!").לפעמים את יודעת שלמישהו יש גישה שלילית נגדך, או בעל כוונות ממש לא טהורות כלפייך. את יודעת שמשהו לא כשורה, אבל את לא יכולה לשים על זה את האצבע. ולכן את פתאום נחשדת בהיותך מגזימה וטיזרית ודי משוגעת באופן כללי. ובמקום להתעקש, מתעורר בנו הרצון עתיק היומין לרצות, להיות נחמדות, שיקבלו אותנו ושיאהבו אותנו ולא לעשות בעיות. אז אנחנו ממהרות לבלוע את הספק וממשיכות הלאה.
ולאט לאט הקול הפנימי שלך, אותם חיישנים נשיים נדירים ורגישים, הסיסמוגרפים האנושיים שאנחנו, נבלעים בתהומות חוסר ההבנה.
אז די. לא רוצה להיות נחמדה. אני רוצה לשרוד.יש זאבים ברכבת
לפני כשבועיים, בשעת צהריים מוקדמת, הייתי בתחנת הרכבת של נתב"ג. חיכיתי לעוד רכבת שהתעכבה באיזה שעה וארבעים. לפתע ניגש אלי איש מבולבל והחל לשאול שאלות. כשהתחלתי לענות לו, ניגש אלינו אדם שלישי שהתערב בשיחה והסביר לו לאן הוא צריך להגיע ואיך. האדם הזה היה גבר כבן 65, ושכשסיים לענות לאיש המבולבל, פנה אלי. לאן את נוסעת, שאל הזאב הגדול והרע בחיוך רחב. מאיפה את, כיפה אדומה? מתי הרכבת תגיע, את יודעת אולי?כביכול הוא הפגין סקרנות חביבה. אבל משהו הרגיש לי לא בסדר.
מהרגע שהוא פנה אלי, למרות שלא היו סימנים מוחשיים להיותו זאב גדול ורשע, כל תא ותא בגוף שלי הזדעק. כל האורות האדומים נדלקו. כל הפעמונים צלצלו. משהו לא בסדר באיך שהוא מסתכל עלי, וכדאי לי להתחפף משם ומהר, צעק קול גדול בתוכי.
ואז עוד קול קטן לחש ואמר: "ארינה, הוא סבא קטן וחביב. הוא לא זאב. תירגעי. א ת מ ד מ י י נ ת". נשארתי נחמדה בצורה סבירה, אבל תפסתי מרחק והתחלתי לנהל שיחות טלפון תוך כדי התעלמות מהזאב. כל שיחה שהתנתקה גררה עוד שאלה, כביכול חביבה, מצידו. לבסוף החלטתי שמספיק, קמתי והלכתי. ואז חזר הקול הלוחש: "את רואה? הוא לא באמת סוטה. הוא לא בא אחרייך. דמיינת, דמיינת הכל". ואז הוא בא אחריי.רוצה לשכב איתי?
את מה שקרה בהמשך בטוח לא דמיינתי. האינסטינקטים החייתיים צדקו: הוא הזאב הגדול והרע. הבנאדם טרח למצוא אותי בתחנה העמוסה, במרחק משמעותי מהמקום בו פגש אותי לראשונה, אי שם בסוף התחנה ברציף הנגדי. הוא מצא אותי והתחיל ללכת לכיווני.
כשהוא התקרב אליי הרגשתי את נשמתי נעתקת מתוכי, הילוך איטי של סרט אימה. ביטלתי לחלוטין את הספק הסביר שהיה לי, והשמעתי שוב את הסירנות. הוא בא, והפעם הרבה יותר אגרסיבי ומפורש. אז לאן את נוסעת? ולמה היית כאן? את עובדת איפשהו? משל הייתי זונה שמחפשת שוגר דדי. הסתכלתי עליו שוב, וראיתי את מבט הצייד המשחר לטרף. לא, לא דמיינתי כלום. ואז הוא שאל: "האם תרצי לבוא אלי הביתה ולשכב איתי?" ככה, באמצע התחנה, לאור יום, בא אדם ומטריד אותך מינית. ואת עוד לא מרגישה נעים כי אלק דמיינת הכל. למזלי לא קרה כלום. אחרי תשובה חד משמעית מפיה החצוף ויורק האש של כיפה אדומה שתפסה ביצים - כאילו, אני - נעלם הקריפ. הבנתי מה שהייתי צריכה לעשות בשנייה הראשונה שמשהו לא מצא חן בעיני : לא להיות נחמדה ומעודנת, אלא ישירה וביצ'ית על ההתחלה ולקטוע את הסוטה באיבו. ואם לא היו אנשים מסביב, להקים קול צעקה שיחרוך את האדמה מסביבו. הבנתי שאין שום סיבה לפקפק בתחושות הבטן שלי. ולא לטרוח להיות נחמדה. לא לטרוח לרצות אנשים זרים. בשנייה הראשונה שמשהו לא כשורה, להיות חכמה וללכת. לברוח. גם אם הם לא תמיד נכונים, ככל שהאינסטינקטים שלך יהיו מחודדים יותר וככל שתסמכי על עצמך יותר, ככה תשרדי יותר בכל מיני סיטואציות לא נעימות. ועדיף לעשות פאדיחות ולהחשב פארנואידית והיסטרית מאשר להיות נחמדה ומנומסת לזאב גדול ורע שרק רוצה לטרוף אותך. אז בואי ונתחיל להקשיב לעצמנו. אולי מתישהו זה יציל לנו את החיים.
